שלמה שלמה היה איש מכירות. אפשר לומר איש מכירות מוצלח, אבל
הצניעות מחייבת. מחייבת מישהו אחר אולי. היהירות מחייבת לומר
ששלמה שלמה היה איש מכירות מוצלח מאוד. כל כך מאוד מוצלח מאוד
שמכר לאברהם שפירא שטיח פרסי ועוד חילק את זה לשלושים תשלומים
עם 18% ריבית. כל כך טוב הוא היה, שהצליח לשכנע את בנימין
נתניהו לקנות סטיקר שכתוב עליו 'ביבי לערוץ הקניות' ועוד
להדביק אותו על המצח בשידור ישיר לערוץ המקומי של גוודאל-קיקי
באוקלהומה סיטי. כזה טוב הוא היה. הוא אפילו מכר מברשת שיניים
לדלאי למה, לאחות רוחמה, לסתם איזו לאמה ולבלונדינית העמה.
למה? ככה.

שלמה היה שאפתן. ולא סתם שאפתן שכונתי ממוצע שמנצח בתחרויות
יריקה למרחק ועוקף את כולם בתור למכולת של שימי, אלא שאפתן
ברמה בין עירונית עד לאומית. לכן, לא שקע בעבודתו היום-יומית
והתמקם בדוכן פלאפל בשלזמן פינת ירחמיאלסקי, אלא הסתכל אל
האופק וראה את שמימיות החיים וחוסר יכולתם להתפתח לכל כיוון
מעניין. הוא חיפש לשווא דבר מה שבו יוכל להיאחז והתקשה לשכנע
את עצמו ששווה להמשיך ולחיות אפילו בעבור הופלה ששתל בעציץ
וקיווה כי יגדל ויצמיח עץ ופלים זערורי.

יום אחד, בעת שסידר עוגיות 'משהו משהו' באדניות חלונו, הבריק
במוחו רעיון אדיר. רעיון שעשוי לדחוף אותו למיצוי היכולות
ההסברתיות שלו בצורה גרנדיוזית. רעיון שיכול אולי לתת סוף סוף
מטרה לחייו חסרי התכלית. אולי מימוש פנטזיה קטנה אך שאפתנית זו
תביא לו אושר, סיפוק ותהילת עולם. לנצח יוכר שלמה שלמה כאיש
הראשון שמכר מים לאסקימוסים. ולא סתם איזה ליטר סמלי כמו ההוא
שדודו טופז נתן לו משימה, אלא למכור גאלונים על גאלונים של מי
ביוב בבקבוקי מים מינרליים מהודרים, לעשות מזה הון כסף ולבנות
איגלו על חוף הים הכספי, שם יגדל את עוגיות השוקולד-צ'יפס
שלו.

שלמה התכונן ברצינות למבצע: ערך סקרי שוק, צייר תרשימי זרימה,
תחקר כשלונות עבר, התאמן על יבש, התקלח שעה, התבונן במראה, קצץ
פטרוזיליה דק דק, צחצח שיניים, התייעץ עם יועצי תדמית,
פסיכולוגים, אנשי מכירות, אנשי שוק, אנשי הלם, אנשי ער"ן, גילח
זקנו, אטם את החדר האטום, הזריק אנטרופין, לא הזריק אנטרופין,
החליף את המסכה, גיהץ את כל המעטפות מחשש אנטרקס, מצא את
בן-לאדן, גלגל עסקה, גלגל פיגוע, גלגל חשיש אפילו שאסור, שלשל
מעטפות, קנה כרטיסי טיסה, ישב ליד החלון, לא שמע רדיו בהמראה,
החזיק אצבעות, שתל פסק-זמן וקיווה חזק מה זה קיווה.

לא הלך לו.

על סיפור שכזה דודה של אבא שלי פורטונה הייתה אומרת: "מי שזורע
תירס, שלא יתפלא אם הוא קוצר חתיכות צהובות בין השיניים" וגם:
"מה אתה מספר לי סיפור כל כך ארוך אם ממילא אין לו פואנטה?!,
איזה מין ילדים מגדלים האחיינים שלי, איך הם לא מתביישים
בעצמם" ותאמינו לי שבהונגרית זה לא נשמע הרבה יותר טוב, אלא
הרבה יותר פחות טוב. הונגה, הונגה.