גם כשגיא הפך לזיכרון לא הפסקתי להתגעגע אליו. בשלב מסוים כבר
לא ידעתי אם אני באמת מתגעגעת אליו, אם אני בכלל עוד זוכרת
אותו או שפשוט טבעתי ביגון.
גיא היה האהוב שלי. האהוב המוחלט שלי. היה בינינו קשר רומנטי
נטול קלישאות. אהבתי אותו באמת, ולמרות שרוב הזמן לא היינו
יחד, הוא תמיד היה האהוב שלי. גם אחרי שהוא נהרג.
הייתה לנו מערכת יחסים טהורה. היא חרגה בגוונים הפסטליים שלה
לעומת המציאות האפרפרה. למרות שלא היינו רומנטיקנים מושבעים,
הייתה בינינו את האהבה הרומנטית האבסולוטית.
הכרנו ממש מזמן, היכרות שטחית. הוא היה עוד כיבוש, אני עוד
מספר. רק אחרי שנגמרה ההתקשרות הפורמלית שלנו, למדתי לאהוב את
גיא באמת, כמו שהוא.
החיים שלי הם רצף, בני הזוג היו סרט נע, אבל גיא כמו עמד לצדי
תמיד. אהבתי אותו כידיד וכמאהב. את האהבה שלנו נזהרנו שלא
לממש. כמו אהבה אמיתית, אהבה אסורה.
לא התנחמתי בזרועותיו עם חילופי העונות, הוא תמיד הקיף אותי,
בכל ההתחלות, בכל הסיומים. גיא היה בשבילי הכל, נשגב ובזוי
כאחד. גיא ידע שאני אוהבת אותו באמת, כמו שהוא, על כל צדדיו.
הרבה זמן לקח לי להשלים עם גיא כפי שהוא, אבל קיבלנו אחד את
השני ולכן האהבה שלנו הייתה כל כך טהורה עד כדי כך כי פחדנו
שמימושה יכתים אותה.
כבר עברו שלוש שנים מאז שגיא נהרג. הוא כבר מזמן לא מוחשי
עבורי. שכחתי את הקול שלו, את החיוך שלו. אני מצליחה להיזכר רק
בתמונות קפואות. אני כבר לא זוכרת את החיים עם גיא. שום מזכרת
ממנו לא מעלה בי כבר צמרמורת או לחלוחית. כל שארית ממנו סחטתי,
הכל הפך להיות בנאלי וממוחזר, וגיא מת. גם הזיכרונות שלו,
מתו.
אבל האבל לא עזב אותי. הוא רודף אותי עדיין, ויש שיאמרו כי אני
רודפת אותו. שלוש שנים, הזמן הכהה את כל המיחושים, ובכל זאת,
אני אלמנה. גלולת הזמן השכיחה את גיא, אך את האבל היא הותירה
לי.
שלוש שנים של עיניים קודרות ומחשבות מתענות. אני מחכה הרבה זמן
למישהו שהספקתי לשכוח.
כולם כבר שכחו את גיא, את גיא ואת האבל. הם מביטים בי במבטים
מזלזלים, הם לא חסים עלי יותר. מיואשים מלרחם עליי. אני בחרתי
למות עם גיא. אני בחרתי למות עם גיא.
החיים שלי בינתיים השתנו מקצה לקצה. אני כבר בשנות העשרים
לחיי, אחרי הצבא. אני כבר ילדה גדולה שצריכה לקבל החלטות
חשובות, אך את ההכרעה הכי קשה עוד לא הספקתי לבצע, להיפרד
מגיא. אומרים לי כי אני צריכה להחליט אם להתאבל עליו כל חיי או
להתחיל לחיות את חיי. ניסוח השאלה מרמז לי על הדרך בה אני
מצופה לבחור, אך איני מצליחה להיפרד מאדרת האבל שעטפה אותי כל
כך הרבה זמן.
פרצופים עצובים מכערים עולם אופטימי. צחוק משתולל מכסה על
דמעות יבשות. אני נותרתי אלמנה והשכול על גיא ממאן לעזוב אותי.
כעת הימים הם סרט נע והאבל הוא זה שעומד לצדי. אני בוחרת למות
עם גיא.