הכל בהישג יד, כל דבר שרוצים, אפשר להשיג, תלוי איך מבקשים...


יום רגיל, כמו כל יום אחר, חופש גדול, חם מתמיד.
"רוצה לנסוע לים?"
אם בא לך.
"בואי נסע, אני מבטיח שתהני"
טוב, נלך...
נעלה על האוטו שכבר לא צריך מלווה, נהג חדש כתוב בשלט, מקווה
שלא יהיו תאונות מיותרות.
מוזיקה רועשת במכונית, כמו שהוא אוהב, כמה להקות גותיות שהוא
שומע, מטאל פה ושם, מחליף דיסקים במערכת הטובה שיש לו במכונית,
להורים יש כסף.
הנסיעה נראית ארוכה מתמיד היום, מעניין אותי למה, אולי בגלל
שלא רציתי לנסוע לים, אולי כי לא רציתי להרגיש נצלית בשמש החמה
של היום הקיצי הזה, אבל הוא הבטיח, הוא לעולם לא מפר הבטחות.

"הגענו"
זה לקח הרבה זמן.
"נסעתי על מהירות נמוכה, שלא יהיו תאונות מיותרות"
עלה חיוך על פניי.
אני אוהבת אותך.
ממשיכים ללכת, יד ביד, השמש החמה שורפת אותו, פנים אדמדמות,
אולי בגלל זה לא רציתי ללכת, שלא יהרסו פניו הלבנות היפות, אבל
עדיין הלכתי.

"נשב פה?"
כאן מתאים.
יוצאת לשחיה קצרה, לקרר את הגוף, חוזרת לחוף, לידיו החמות
מהשמש שמחבקות אותי בחוזקה.
מציע בירה קרה, אני לוקחת.
ככה שכבנו ביום חם שכזה, על מגבת גדולה מספיק לשניים, על החוף,
רגליי רטובות, ברה קרה ביד, מביטים זה לזה בעיניים, מפחדים
לעזוב.
ככה עבר היום עם מדי פעם שחיות קצרות, חיבוקים, נשיקות,
ליטופים, והמון אהבה.

אולי נחזור?
"אולי נשן פה?"
לא, לא, אני לא יכולה.
"למה?"
אני פשוט לא.
מביטה בו.
"טוב, נחזור"
לא מבקש הסברים, מבין, כמו תמיד, ושותק.

חזרנו, על סף ביתי.
"אני אוהב אותך"
מביטה בו, נותנת נשיקה, פותחת את הדלת, מבט אחרון, סוגרת את
הדלת אחריי.

ביום למחרת, טלפון, רוצה אבל לא רוצה לענות, משהו עוצר אותי,
אבל לא יודעת מה הדבר הזה.
הטלפון בהישג היד, אבל לא מרימה את השפורפרת, נותנת למשיבון
לענות,
"את שם?"
לא.
"טוב, אני אנסה מאוחר יותר, ביי"
ביי.

אם רק ידעתי למה לא רציתי לענות, הכל היה הרבה יותר ברור.
שוכבת במיטה, שומעת את המוזיקה שהוא הכין לי, כמה להקות גותיות
ועוד כמה דברים.
אחרי כמה זמן, הטלפון מצלצל, שוב מפחדת לענות, אבל הפעם מרימה
את השפופרת.

"שלום, את ירדן?"
כן, זו אני.
הטון של האיש מאחורי הטלפון היה כל כך רציני, מבהיל.
"אני מצטערת להודיע לך שרון הוזעק בדחיפות לבסיס, הוא נורה
בראשו, ומת במקום"
שתיקה.
המומה, נופלת לרצפה.

הוא היה בהישג יד, הוא היה.