הבטתי על ציפורניי אצבעותיי בידי הימנית. ואז בשמאלית. ושוב
בימנית. הפכתי את ידי והסתכלתי על הקווים. "טיפשה", חשבתי
לעצמי בהירהוריי האין סופיים, "מה את עושה כאן?". הבטתי
בזהירות מסביבי, ראיתי הרבה אנשים דחוקים במושבים צפופים.
הייתי על טיסה 1 מתל אביב לניו-יורק, בלי שום סיבה מיוחדת. כל
הציוד החיוני שלי, ידעתי, נמצא בבטן המטוס. וכל השאר? יגיע
בעוד חודש, באונייה. השארתי מאחוריי בבית שני הורים היסטריים
ואחות גדולה, שלא בטוח אם בכלל אכפת לה ממה שקורה. היא מתעסקת
רק בלהיכנס להריון עם בעלה. הייתי המומה בעצמי. מעולם לא הייתי
כזאת. ספונטנית? אולי יותר נכון להגיד משוגעת. אני בחורה בת
20, ממוצעת לגמרי, קילו שניים יותר מדי. בדיוק סיימתי לבלות
(או שמא נאמר: לבזבז?) שנתיים יקרות מחיי בהגשת קפה לאיש גדול,
שעיר ושמן שענה לשם "המפקד", שלא ממש עניין אותו הקפה
היותר-מדי-חזק שהכנתי לו, יותר עניין אותו התחת שלי. ופעם,
כשהוא ממש ניסה, בעטתי לו בביצים ואמרתי לו שעם סיפור כזה אני
אלך עד לרמטכ"ל. אני חושבת שהוא פחד קצת, כי אחרי זה, במשך חצי
השנה הנותרת, כל מה שהוא עשה היה לזרוק לי פקודות בעייפות.
"תלכי לשם", "תגידי להוא", "תביאי קפה". צייתתי אחרי מילותיו,
אבל כל מה שחשבתי באותו הזמן היה לגמור את התקופה המזעזעת
בחיי. וכשהגעתי ליום ההוא, לא ממש ידעתי מה לעשות. מסרתי את
מדיי ואת כל ציודי בבקו"ם, שם חיכתה לי אמא עם הפיאט האפורה.
היא התחילה לבכות ועשתה לי בושות. חייכתי בהתנצלות לכל מי שעמד
לידי, כשאמי מלמלה באידיש "ילדה קטנה שלי"... הגעתי הביתה,
התיישבתי על הספה. "מה עכשיו?", שאלתי את עצמי ופשטתי את ידיי
בשאלה. "בתור התחלה, מקלחת". ולאחר המקלחת הרמתי טלפון לסבון,
זה סוכן הנסיעות שלנו. הוא צרפתי. הזמנתי ממנו טיסת "הלוך"
לניו-יורק, ללא תאריך חזרה. למחר. ארזתי את כל החפצים האישיים
שלי, רהיטים ודברים חיוניים, לקחתי כסף מההורים ונסעתי במונית
לשדה התעופה. כשנזכרתי במעשה בהול זה, ממש נבהלתי. אפשר להגיד
"נטרפה עליי דעתי" (זה לא ביטוי פשוט ג-ד-ו-ל?). מה אני אמורה
לעשות בניו-יורק? לבד? כל מה שידעתי על ניו-יורק, זה... טוב,
לא הרבה. יש שם כושים, גורדי שחקים, וג'ק וג'יל. לא ממש מספיק
כדי לטוס לשם. שמעתי את קולו המרגיע של הקברניט: "בעוד חצי שעה
נגיע לניו-יורק, מזג האוויר יפה, 24 מעלות צלזיוס. שהות נעימה,
ותודה שבחרתם אל-על". נלחצתי קלות, התחלתי לארגן ולנסות לאסף
את דבריי, שבכלל לא היו פזורים מסביב אלא כולם בתוך תיקי
וחיכיתי בסבלנות לנחיתה. כשהגענו לקרקע הישראלים, בוולגריות לא
נורמלית החלו למחוא כפיים. חרקתי שיניים וחייכתי לכולם כאילו
אני באתי מאסטוניה ואני אפילו לא יודעת איפה זה ישראל. לקחתי
את תיקי ומיהרתי להתחפף מהמטוס. עברתי את ביקורת הגבולות
והחתמת הדרכונים במהירות, לקחתי את מזוודתי, ובשנייה שפתחתי את
דלת הזכוכית הגדולה של הטרמינל נשטפתי בהלה. שדה תעופה ענק,
שעוד לא ראיתי כמותו נשקף לעיני. ומבעדו, ניו-יורק, התפוח
הגדול. צעדתי באיטיות אל עבר החלום, כשנתקלתי במזוודה סוררת
והשתטחתי על הרצפה. התנהגתי כאילו כלום לא קרה, ניקיתי בתנועות
נשיות את בגדיי והמשכתי ללכת. באמצע הדרך עצר אותי כושי מגודל.
"יו יו, לוק אט יו, יו קיינדה צ'יק"... כאילו- הלו, בחור!!!
אתה לא רואה שאני ג'אפית? (jewish amerian princess), אולי חוץ
מהקטע של האמריקאית. בתושייה ובמהירות בהיתי בו במבט מטומטם
והתחלתי למלמל בעברית: "מה? אתה מדבר אליי? אתה בטוח? אני
אפילו לא מבינה מה שאתה אומר... יאללה, להתראות, בחורצ'יק...
מקווה שלא ניפגש עוד...". יצאתי משדה התעופה, הרמתי את ידי
ומייד עצרה לי מונית צהובה. לפני שעליתי אליה עצרתי לרגע,
שאפתי את ניחוח העשן והמסעדות הקרובות. "אח", חשבתי לעצמי,
"הנה מגיעה לה הרפתקה".