כשמיכל פתחה את הדלת היא ידעה. היא ידעה שהיא כבר לא תראה את
ליאור לעולם. בדלת עמדו שני קציני צבא ובפיהם ההודעה הקשה
ביותר שאדם יכול לשמוע - "יקירך נהרג". מיכל היתה לבד בביתה.
ליאור היה כל עולמה. מאז גיל 16 שהוריה נהרגו בתאונת-דרכים
בדרך חזרה מחופשה באילת. ליאור היה גם האבא וגם האמא שלה, הוא
החליט שהוא ידאג לה. "מה אני אעשה עכשיו?" פרצה בבכי קורע לב,
הקצינים ניסו לנחם אותה אבל לשווא.
   
ליאור היה חייל קרבי. כל חייו הוא חלם להיות חייל קרבי, להגן
על המדינה ועל התושבים. הוא היה מאושר. רבע שעה לפני היציאה
למבצע האחרון שלן הוא כתב למיכל מכתב:
"מיכל, אנחנו יוצאים עכשיו לעוד מבצע בשטחים. רק שתדעי שבזכותך
אני יוצא למבצעים האלה, שתהיי גאה בי. אני חושב עלייך כל הזמן
ומדמיין את החיוך שלך. אין לי הרבה זמן לכתוב אז אני אגיע למה
שרציתי להגיד... אני אוהב אותך כל-כך, את הבנאדם שגורם לי
להיות מאושר רק מלחשוב עלייך... התנשאי לי?"
   
ליאור סגר את המעטפה. "הגיע הזמן" נשמעה קריאה מבחוץ. הוא לא
הספיק לשלוח את המכתב ושם אותו בחולצה בכיס השמאלי. הוא היה
מאד נרגש, אבל לא בגלל המבצע אלא בגלל המכתב. עמוק בפנים הוא
ידע שמיכל לא תסרב. ליאור והצוות שלו עלו על הג'יפ ויצאו
לכיוון המטרה - לכידת מחבלים בשכם.
   
זה לא היה המבצע הראשון של ליאור. הוא כבר עבר הרבה חוויות
בחייו והפעולה לא הטרידה אותו. "זה יהיה מבצע קשה" אמר להם
המפקד בדרך. "אנחנו פועלים בשביל בטחון המדינה, בשביל התושבים.
בזכותכם אנשים מסתובבים בלי פחד ברחוב". אבל ליאור לא הקשיב.
הוא היה בדרך לשכם אבל הלב שלו היה במקום אחר.
   
הצוות של ליאור התחלק לשלוש. על ליאור ועוד 2 חיילים היה לעצור
מבוקש שאחראי על רציחתם של 26 ישראלים בפיגוע בתל-אביב. הם היו
נחושים לתפוס אותו ולחזור הביתה מוקדם.
   
הם הגיעו לסמטה המובילה לביתו ואז נשמעה הירייה הראשונה.
"נפגעתי" קרא דני, החייל שהלך מאחור. "אש אש" קרא ליאור. ליאור
ירה לכיוון היורים ובעותה עת ניסה להגיע לדני. מעליו נשמעו אין
סוף שריקות של כדורים. הוא לקח את דני הצידה וניסה לטפל בו.
הוא היה פצוע קשה. ליאור לא ידע לחבוש אבל החליט שהוא מטפל בו,
שהוא לא יתן לו למות. הוא קרע את החולצה שלו ואת האפוד והחל
לטפל בדני. "אני בסדר אני בסדר" דני אמר, "צא, אל תוותר להם".
"אל תזוז" הטיח בו ליאור. "אני אחכה איתך עד שיבואו החובשים".
   
היריות נפסקו. "ליאור", נשמע קול מרחוק, "איפה אתה?". זה היה
קולו של חבר הצוות השלישי אייל. "אנחנו פה! דני פצוע" צעק
ליאור.                                                      
                             
פתאום ליאור נזכר בילדות שלו. הוא נזכר בבית הקטן בה הוא גר עם
ששת אחיו. הוא נזכר באמא שלו שטיפלה לבד בו ובאחיו. אבל יותר
מכל הוא ראה בעיניו את מיכל, את החיוך שגרם ללב שלו להתכווץ.
   
עוד ירייה נשמעה. "ליאור" צעק אייל. אבל זה היה מאוחר מדי.
הכדור פגע בדיוק בלבו. כל מה שנותר לחובשים לעשות זה לקבוע את
מותו.
   
מאוחר יותר אחד מהם מצא מכתב בתוך הכיס השמאלי של החולצה. היה
כתוב עליו: "למיכל".