זה היה בתחילת השנה, לקראת סוף שנת 2001. יצאתי להפסקה ופתאום
ראיתי אותו, בחור טיפוסי אחד מן השורה, ישראלי,עיניים חומות,
שיער שחור, לא הכי גבוה ולא הכי נמוך. שמו עידן. לא האמנתי אבל
באותו רגע ידעתי שאני מאוהבת. נכנסתי להלם כשהוא עבר לידי ולא
יכולתי לנשום, זה היה ממש כמו להיות בגן עדן, בחיים לא חשבתי
שהוא ישים עלי, על אחת שקטנה ממנו בהרבה. משהו כמו שלוש שנים,
לא שזה הזיז לי אבל בכל מקרה.
מאותו יום התחלתי לרדוף אחריו לגלות עליו עוד ועוד פרטים, זה
היה כמו מין משחק כזה 'חפש  את המטמון' היו עוד ועוד רמזים
ובסוף הייתה לי התקווה שאני אגיע אל המטמון שהוא הוא כמובן.
בכל רגע שראיתי אותו הרגשתי מה שלא הרגשתי בחיים - פרפרים, הר
געש מתפרץ, שאני בעננים, שאני מוקפת על ידי מלאכים, הכל יחד.
בשנת 2002 זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא חייך אלי, זה לא היה
ממש אלי אבל בכל זאת, עד עכשיו אני מחשיבה את זה שזה בא אלי.
לקראת שנת 2003 הכירו לו אותי, הוא חשב שאני חמודה ואהבתי את
זה, זה היה כמו חלום שהתגשם. דיברנו הרבה בטלפון ובבית הספר
הוא אפילו נתן לי נשיקה בלחי, זה היה כמו חלום שכמעט עמד
להתגשם, כשהיינו אמורים לצאת ביחד סתם לאכול פיצה וסרט, אבל
בסוף הוא ביטל בגלל שיש לו חברה ומאז פחדתי להתקרב אליו החלום
התנפץ לרסיסים, ריסים של אור וכל התקווה והטרחה הזאת. אני
עדיין לא מוותרת בקלות, אני ממשיכה ורודפת אחריו, אני אוהבת
אותו וזה בלתי אפשרי להוריד אותי ממנו, כמה שלא בכיתי לו
בטלפון וכמה שלא בכיתי עליו סתם ככה וכמה מיכתבי אהבה שלא
כתבתי לו, הוא אף פעם לא החזיר לי תשובה. מאז נגמרה אותה אהבה
ועד היום אני מחכה לתשובה...