אני חייל קרבי , טוב נו לא בדיוק קרבי , אני לוחם עם עט ושכל
באנשים שדופקים לעצמם כל מיני דברים בחיים,ומנסה להשאר שפוי.
וביום הזה הייתי צריך להשאר שפוי כמו כל יום אחר , אבל מישהו
למעלה או למטה , אלוהים יודע איפה הוא , היה חייב לשגע אותי
בכל דרך אפשרית.
היום הזה התחיל מוקדם מדי , אנשים לא אמורים להיות ערים בשעה
שעוד השמש לא התעוררה , המערכת התחילה לנגן את השיר הזה של
להקה משנות השישים או משהו על החייל שבצבא , ואמרתי לעצמי
בואנה הייתם חייבים להזכיר לי שאני צעיר ויש לי עוד איזה שבע
שנים לשחרור??
אבל שטויות , אני קרבי , כמעט , ונתתי בעיטה קלה לכפתור
וכיביתי את המערכת , השעה הייתה חמש בבוקר , העיניים שלי היו
במצב לא ברור,
האור כאב להם עדיין , אבל חייבים לקום , למפקדים שלי לא ממש
איכפת אם לא בא לי לקום בבוקר הזה.

דפיקה קלה על המתג , ואור נדלק בחדר , ממש פלאי הטכנולוגיה ,
הכלב הזקן שלי מסתכל עליי במבט של "יאללה קמים?" ומתחיל ללקק
לי את הפרצוף.
אז קמתי , הייתה לי ברירה , ריצה קלה למקלחת , קצת ג'ל לעיצוב
הפרונט ויאללה ברעל לרכבת.
נכנסים לאוטו , גם לסוזי הקטנה שלי אין ממש כוח להתניע , אבל
היא עושה טובה ונוסעים , ופתאום פקקים , פקקים!
באמצע יבנה הקטנה , פקקים!
ואני מגיע בדיוק שתי דקות לאחר שהרכבת מגיעה לרציף , שאלתי
מישהו איפה הרכבת , והכרטיסן אמר שהפעם היא הגיעה בזמן.
התקשרתי מהר לבסיס והודעתי שאני יאחר באיזה חצי שעה.
לקחתי את הרכבת הבאה והגעתי לצבא.
יום ארוך של תקלות לא ברורות שגם הגאון באדם לא היה פותר שיגעו
אותי עד הערב ואז הביתה..
חזרתי לרכבת שהפעם איחרה כמו תמיד.
עליתי עליה , ובין רוסים שמתווכחים בשפה שאני לא מכיר לכמה
דוסים שדיברו על קבלה , הצלחתי להירדם סוף סוף....
אבל אז זה קרה.

בחורה מהממת , גוף של גיטרה ספרדית , עיניים שרואים רק
בטלוויזיה ופנים שכל אחד היה חולם לנשק , הגיעה לרכבת,
לא היה הרבה מקום אז היא התיישבה מולי , כל הדרך חלמתי
וקיוויתי שרק תרד בעיר שלי , שרק תצטרך טרמפ הביתה ואני אצא
מלך,
ואולי גם עם מספר טלפון,
ואז פתאום היא התקרבה אליי , הלב שלי פעם במהירות של קרל לואיס
בימיו הטובים , ולחשה לי באוזן:
"התחנה הקרובה , תחנת אשדוד , הנוסעים מתבקשים לא לשכוח תיקים
וחפצים אישיים ברכבת , תודה!"
כוס אמק , אני חייב להפסיק להירדם ברכבת.