עשר שנים בדיוק חלפו מהרגע הראשון ששמותינו התעופפו בין המדפים
אחד של השנייה. נדמה שהרגעים חקוקים עמוק בליבנו אולם הם
רחוקים מההרגשה כעת כמו שנות דור. החלטנו בתומנו להיפגש ליד
אגם הברבורים. אותו אגם שהיה כה מלא חיים יחד עם ברבורים ועצים
רבים אך במשך השנים התמוסס לו והפך גועלי מיום ליום כשחבורת
המושחתים הגיחה ממעקי השאול יחד עם דחפורים ענקיים ומחצה את כל
האזור היחיד ששווה רגע של שלווה מתוקה. כך ישבנו באותו ספסל בו
נפגשנו לראשונה לפני קצת פחות מעשר שנים, האגם כאמור הפך
לבניין וגם הספסל היחיד באגם הברבורים יפנה את מקומו בקרוב
לשביל שעם השנים יתמלא באבק ניצחי ושברי מסטיקים אשר בוששו
מלמצוא את מקומם בפח האשפה.
ישבנו שם, בהינו בשמיים והתקשינו לשבור את הקרח העבה ששכב
בינינו. הקרחון התבונן בנו בפליאה אפופה בפליאה, הרי גרנו כבר
שמונה שנים יחדיו וחלקנו רגעי הצלחות משביעים לצד רגעי נפל
שהכאיבו לשתי הצדדים. כיאה לבן סיננתי את המילה הראשונה,
"היי". הגמגום התמידי שלי שגווה ממני הרבה תשומת לב מיותרת,
חזר לבוסס לו מקום עמוק בלב מחשבותיי. הילדה שלצידי הביטה בי
בחיוך אהוב שחזר אחרי כחמש שנות עקרות כשאת מקומו גנב עצב
ושיגרה שסגורה בין הקירות. היא אמרה לי: "אתה זוכר את הפעם
הראשונה שלנו כאן". החוויה המסעירה סנוורה אותי עד מאוד
והותירה בי תשוקה אמיתית לאהבה. עד אז כל אשר עשינו היה דיבור
גמלוני בטלפון. הדיבור כאמור מעולם לא היווה צד חזק עבורי,
הגמגום שלי העניק לי לא מעט שיברוניי לב עמוקים שחתכו כל טיפת
שמחה. הדיבור בטלפון העניק לאהובתי תחושה של עליונות על גבי
המסכן שאותו גילמתי אנוכי. למרות שלעד הייתי החכם בכל, הגמגום
עיוור את אותם אנשים אשר כיאה להיותם בני אדם סובלים מהרמת אף
שטבועה עמוק בנבחי נשמתם למרות שגם הם יודעים שאינם טובים יותר
מאחרים. אחרי מסע שכנועים רב ולא מעט החלקות וכאבי עכוז,
אהובתי לעתיד הביאה הסכמה להיפגש עמי. בליבי לא היה צל של ספק,
שציפיותיה הן סובלות משכרה, שיין הגמגום שלי העניק לה. אבל
ברגע הראשון שהניחה את עיניה עלי, אפשר היה לחוש בהפתעה
המרעישה אשר חשה בכל חלקי גופה. מעיניים אשר נראו חסרות תקווה
ואמונה, היא ספגה מטח מוטיבציה. התיישבתי לצידה ושאלתי בכוונה
תחילה כדי לעקוץ, "מדוע את נראית המומה, ציפית לזר אשר דומה
לפרפר לפני בשלותו?". היא הביטה בי בבהייה דהויה עוד יותר,
כשואלת, מה פשר המשפט הגלמוני שהעפתי אל עבר פרצופה. הרי בנות
תמיד הביטו בי בתמיהה מיהו הזר היפה אשר חושש להפציר את השקט.
הסברתי לה את המשפט העקום, "בקיצור, ציפית למכוער?". חיוכה
הרקוב משהו, העניק לי את התחושה שעליתי על הקו שכיוון אותה אל
שום מקום. הרי 95 אחוז מהאנשים סובלים מניבוי עתיד, חבל שמעטים
מאוד צודקים.
ישבנו שם בוהים אחד בשנייה וחשים תחושות מוזרות ובתולות. מעולם
ליבנו לא התנהל בצורה כה עזה, נדמה ששתינו התאמצנו לשקר לשני
כדי לא לחשוף יותר מידי. הקשרים בימים חומרניים שכאלה סובלים
מחידה אחת גדולה. בסופו של דבר התגברתי על קורטוב הגמגום, הלב
והעיוות וסיננתי, "אז, מה קורה?", שלוש מילים כה קודרות שלקח
לי יותר מדקה שלמה להוציא מפי, הגמגום נכנס בי שוב. עלמתי ממול
כאילו נזכרת שאנוכי מגמגם הפגינה את העליונות ששחזרה משיחות
הטלפון, "בסדר, אז מה קורה איתך?". הרגשתי כמו חציל מיובש
בשמש, חציל הוא ירק עם הרבה פוטנציאל אולם הוא כמוני סובל
מחוסר בשלות או ביטחון, לכן אנו נוטים לייבשו בשמש כדי שהתפקח
ויחזור ללא סוללת השמן המיותר. "אצלי הכל בסדר, כמו אותו שיר",
רציתי לזמר לה את השיר העצוב, אבל נזכרתי שעלמות בימנו כמו
העלמים סובלים מחוסר יצירתיות אומנותי. בסופו של דבר שנינו
הברחנו את כל המחשבות המקרצצות ושוחחנו עמוקות. אין לי ספק
ששברתי שיא כלשהו, שעתיים של שיחה עמוקה, משהו שלא היה חקוק
בהיסטוריה האישית המעט עגומה שלי. אהובתי איבדה את כל הדעות
הקדומות, על היותי אדם משעמם וחסר חיים, אשר מוקף בחמלה בעקבות
שיחה קירחת אחת, שחשפה הכל. תמיד סגדתי לאהובתי דאז עקב העובדה
שמחקה את דעות האנשים עליה, בגלל שחברה מגמגם ונראה כמו כלב
שאיבד רגל. אולם עמוק בתת המודע שלי ידעתי שהרהור האנשים חשוב
לה ואף היא השיגה גיבנת ועדיין לא התגברה על תחושת העליונות על
פני אפילו עד לעצם היום הזה.
בחזרה לספסל כיום, טל נפנפה בידה והחזירה אותי ממכונת הזמן
שגבתה ממני זיכרונות טובים אבל הרבה יותר רעים כיאה לאדם מגמגם
שאיבד את התקווה בין המילים והמשפטים התקועים שיצאו לו מהפה.
"מה קרה?", שאלה טל. "נזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו", גמגמתי
עמוקות. טל כיאה לכל אדם שני שאלה, "מה קרה אתה מגמגם כל כך
חזק?". הפניתי מבטתי אל עבר הבניינים החדשים בעודי מתחמק
מהשאלה שעיצבה אותי במשך שנים, "את זוכרת את הפעם הראשונה
שנפגשנו כאן, היה כייף, אולי פעם הראשונה שהרגשתי על גג העולם,
בילתי מנוצח". טל השיבה בעקימות אף, "כן, אני זוכרת, אבל זה
היה ונגמר". בחזרה למציאות, לאהבה הנכזבת. מכונת הזמן
שבזיכרוני הזכירה לי, שבוע אחרי שכבר יצאנו ורבנו לראשונה אחרי
ששיגרתי את האמת לחלל האוויר, "אני מאמין שניפרד בסופו של דבר,
האהבה תדעך כמו כעך מתוק שמחוסל באמיתו של דבר".
טל החזירה אותי לימים האלה, "שתינו אשמים באותה מידה, אולי לא
היינו צריכים למשוך את זה ל- 10, הרי אין לנו ילדים אין לנו
כלום אנחנו סתם מבזבזים את הזמן!". טל שלי, תמיד היתה חמומת
מוח, אבל אין למנוע את תקתוק השעון שעל הקיר. יש דברים בעולם
הקטן שלי שלא פתרתי כמו חתונה וילדים, שתי דברים שפסחו על
שנינו. כששאלו אותי מדוע אני לא מתחתן עניתי בבטחה, "כי נפרד
בסופו של דבר". והנה כשהיום הזה מגיע אין לדעת איה הדברים היו
מתפתחים. טל המשיכה, "בגלל המשפחה שלנו נשארנו יחד". אני
כהרגלי במעמדים כאלה שתקתי בחמלה על טל שנראתה אובדת עצות
בתקווה שאבקש ממנה להישאר. אולם עמוק בליבי חשתי כבר לפני זמן
רב שהקשר נפרם לאט לאט כמו נעל שאינה קשורה כראוי.
אז הגענו לרגע החשוב ביותר, "מתי אתה מחזיר לי את כל הדברים
שלי?". מיענתי לדבר, וטל המשיכה, "נו מה קרה, בלעת את הלשון".
אלמלא סיננה את המשפט האחרון אולי הייתי מבקש את ידה. "בואי
עכשיו" כיווצתי את לשוני.
אחרי שלקחה את כל בגדיה ואספה את כל זיכרונותיה היא הסניפה מעט
אוויר, אזרה אומץ ובקול רדוד שאלה, "אז למה לא הצעת לי נישואין
אף פעם?". השתוקקתי לדעת מדוע, אפילו אנוכי אינני מבין את פשר
העניין, אבל לראשונה בחיי, לא חשבתי על שום דבר, לא על הגמגום,
לא על המשפחה, לא על אינטימיות ופשוט נתתי לפה לדבר, "אני פשוט
לא אוהב אותך יותר!". את ששת המילים ליוותה גם דמעה שהתאבדה
בסופו של דבר אל הריצפה. דקה חלפה וטל כבר הטיחה את הדלת
בפני.
צרור מחשבות כואבות הסיטו את עין הסערה אל מוחי. האם היא תחסר
לי? איפה איבדתי את האהבה שלי אליה? האם אתם באמת אוהבים את
החבר/ה, בעל/אישה או שההרגל משאיר אתכם יחד? האם חשבתם על כך
אי פעם? ובכלל מה זו אהבה? האם הקשר שלכם קרס כמו אגם הברבורים
והפך לבניין אחד שתקוע בגרון?