ביום ההוא ירד גשם, המון גשם שטפטף וטפטף, ורק חושך בחוץ
ורוחות עזות נשבו. בקושי ראיתי את דרכי כשניסיתי לנהוג בחשיכה
הנוראית הזו ולברוח.  היה בזה משהו יותר סמלי, בבריחה הזו,
נסיון להמלט מכל הפחדים וממה שעטף אותי באותה תחושה של חוסר
אונים.
את הדרך חזרה לעירי עשיתי רואה לא רואה, מנחשת את הכביש מכל
הפעמים הקודמות בהן דהרתי לאורכו, מקווה שהלילה הסוער מנע
מעמיתיי להגה לצאת אל הסופה, אל הלילה...
יצאתי מביתך בתחושה של הנה זה בא, זה כבר כ"כ מוכר, אותה ארשת
פנים אדישה שלבשת - כבר לא משנה כלום, אם אשאר או אלך, אתה
אדיש, ובאדישותך הרבה  מעדיף להפנות את גבך ולהרדם. אני כבר
כ"כ מכירה את זה, יודעת בדיוק מתי זה הולך לקרות.
כשנפגשנו בפעם הראשונה, כ"כ הרבה התרגשות, כ"כ הרבה מתח,
הסתכלנו אחד לשני בעיניים ומיד הורדנו אותן, מתביישים בעצמנו,
לא יודעים מה לומר. לאט לאט השלנו מעלינו את קליפת הפחד,
התחלנו לדבר על דברים, כל אחד מעולם אחר, מנסים לגשר על
ההבדלים, מוצאים את נקודות החיבור האלו שמקרבות. התחלנו לצחוק,
חייכנו, הבטנו זה בזו במבט שנפעם מכמה קסם יש באחר, איזה יופי
שאזרנו אומץ להפגש ככה, אחרי כל השיחות והגישושים הביישניים.
אנחנו מדברים, ולפתע השתתקנו. הסתכלנו אחד על השני בחיוך, זמן
רב. התביישתי. כמה מביך להסתכל כך אחד על השני מקרוב כ"כ ולא
לדבר, רק להביט בעיניים.
היד שלי נגעה בשלך, וכשמצאה את המקום בו היא יכולה להשאר,
נוגעת בידך כאילו במקרה, נשארה שם, ואני לא נתתי לפניי לגלות
את הצמרמורת שעברה בגבי.  לאט לאט התקרבה היד שלך לשלי,
והנגיעה של ידינו זו בזו נעשתה יותר מודעת. לפתע ידי היתה
בידך, ידינו מלטפות זו את זו בעדינות , החיוך נעשה גדול יותר,
הפנים מרוגשות יותר, צמרמורות נעימות עוברות בגבינו.
לפתע הזדקפת מתנוחת הישיבה על הספה, הסתכלת עליי ואמרת שאתה
רוצה לנשק אותי. חייכתי. שאלת אם זה בסדר ואמרתי לך שכמובן שזה
בסדר, וחשבתי לעצמי שמתחילת הערב אני משתוקקת לנשק אותך,
להרגיש את מגע השפתיים שלך על שפתיי, להרגיש את החום הזה שאני
חשה ממך  מתחילת שיחותינו. נישקת אותי נשיקה רכה כזו, מרפרפת.
לא הספקתי אפילו לעצום את עיניי ולהתמכר אליה. הבטתי עליך
בעיניים שואלות ואמרת שמגע השפתיים הראשון הוא תמיד קצר.
התפלאתי עליך, מדוע שיהיה קצר? ואז רכנת לנשקני שנית, הפעם
עצמתי את עיניי, לומדת את מבנה שפתייך, את צורתן, את טעמן וטעם
לשונך שמצידה ניסתה ללמוד את פי ושפתיי. לאט לאט הוסרו כל
המכשולים, כל המחיצות והעכבות, התמכרנו אחד לשני, התמכרנו
לרגע, לידיעה שאנו ביחד סוף סוף.
אותו יום היינו ביחד לילה שלם. וכשקמתי בבוקר למחרת היה על
פניי חיוך רחב, תחילה לא הייתי בטוחה אם זה אכן קרה, ומייד
התעשתתי ונזכרתי שזה אכן קרה, זה לא היה בדמיוני. והחיוך רק
גדל.
הייתי באופוריה, בתחושת ריחוף עילאית, שאין מי שיגרום לי
להרגיש מנוצחת , שהכל נפלא סביבי.
לאחר כמה פגישות נוספות איתך, התחלתי להרגיש מרוחקת ממך. אלו
הדברים הקטנים, הרמזים האלו, שאומרים לנו שמשהו לא בסדר אבל
אנחנו מפחדים להתמודד איתם, מפחדים שאותה התמודדות תשליך אותנו
לים ללא גלגל הצלה. וכשנסעתי ממך באותו ליל סערה, התחוללה סערה
גם בלבי, כי ידעתי את שעומד לבוא, ידעתי שמה שראיתי אכן היה
ופחדתי לחשוב על כך, פחדתי לשאול. ואכן היו אלה אותם הבדלים
בינינו, שהרחיקו אותך, וגרמו לך לחשוש. אך אותו רגש עצום שחשתי
כלפיך מהיום בו התחלנו לדבר בגלוי ללא חשש, אני חשה עדיין, עד
היום, ויודעת שאין כל מקום לרגש הזה.  
מקווה שטוב לך, אני מתגעגעת.