הבכי שלה מתמזג עם העולם, כמו נהר רחב שוליים בעונת גשמים פורה
במיוחד. הוא שוב מגיע עם הגונדלה הרעועה שלו, כדי להציל אותה
מטביעה בשיטפון הרחמים העצמיים שלה . היד שלו מושטת כלפיה
ברכות שלא אופיינית לעובד אדמה שכמותו . היא ממשיכה בשלה ,
הפעם היא לא מסתכלת על ידו המושטת,או אפילו על עיניו הזוהרות
בירוק תורכזי שובה.

הוא מתחיל לשיר לה סרנדות ,סרנדות יפיפיות אשר למד מטובי
הסרנדאים בעולם . בתגובה הבכי שלה מתעצם לצונמי ענק המאיים
לבלוע אותו לעולמי עד . הגל הענק מונף באוויר. טיפות זעירות
ממנו נופלות לאיטן על מצחו הצחור , הן צורבות את עורו ללא
רחמים מותירות בפניו המושלמים חללים שאפילו הזמן לא יוכל לתקן
. אט, אט מתקרב הנחשול העדיר אל פניו ,גופו החסון נראה כה
מצומק וקטנטן עכשיו .

בכיה הופך לסערה בלתי אפשרית . רגשותיה חגים  מעל לראשה כחיות
טורפות הצמאות לדם , צמאות לנקמה אכזרית . עיניה מחפשות בתוך
ההמולה את סרג'יו, גבוהה הקומה ,יפה הבלורית ,הלבוש במיטב
בגדיו .  מחפשות עיניה לשווא . "טוב מראה עינים ממשמע אוזניים"
אומר הפתגם , אך  זעקתו הצורמת ,  חדורת הכאב . צעקתו ,
המרוכזת בכל העצב והפחד בעולם . כמו חרב משוננת היטב שברה את
מחסום ליבה , מוטטה את כאביה , אשר התאחדו עכשיו עם כאבו .
צעקתו שלא תישכח ממנה לעולם.

אל דאגה
היא לא תבכה שוב , עיניה יוותרו יבשות כמו המדבר ההוא בו נפגשו
דריכהם לראשונה , היא והאביר הפנימי שלה .

היא קמה ממקומה , ניגבה את עיניה ורצה לחבק , לחבק את האהבה
שלה שיכולה לפרוח בה בשקט -יש די מים לחיים שלמים.