תמיד אהבתי בחורים כריזמטיים
בחורים כאלה שברגע שהם נכנסים לחדר כולם מסתכלים אליהם בהערצה.
בחורים בעלי נוכחות.
כאלה שאם הם מדברים, אף אחד לא מעז להוציא מילה מפה וכולם
עוצרים ומקשיבים להם.
זאת הסיבה שנדלקתי על שחר מן הרגע הראשון שראיתי אותו.
הוא ללא ספק היה בחור כריזמטי מהסוג שאהבתי, והוא גם נראה לא
רע בכלל.
מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא מהבחורים האלה שמאוד
"הולך" להם עם נשים.
בחורים שלדוגמה לא נשארים לבד ביום שישי לעולם, אלא שלעולם לא
יוכלו להתחייב.
ולא טעיתי.
שחר אכן נראה בהתחלה כאילו שהוא מאוד מעוניין בי, אך הוא לעולם
לא היה מוכן לדבר על יחסים מחייבים, שבהם אני אהיה היחידה שתצא
איתו.
בהתחלה זה לא הפריע לי, כי תיארתי לעצמי שכל בחור קצת מפחד
ממחויבות, וששחר יכול להשתנות.
כשהוא הציע לי נישואים לאחר כשנה, הייתי מאוד מופתעת, לא
תיארתי לעצמי שבחור כמו שחר מסוגל להגיע למצב שבו הוא מתגבר על
הפחד הגדול שהיה לו ומחליט לחיות עם מישהי לנצח נצחים.
לא העזתי לסרב, שחר היה מה שתמיד חלמתי, היה לי מזל שהוא בכלל
שהוא הסכים לצאת איתי מלכתחילה, והייתי אסירת תודה, והוא ידע
זאת.
כמובן שהיו לי מעט חששות. לא רק שהכרתי את שחר תקופה קצרה בלבד
אלא שהוא לא נראה הטיפוס שיכול לוותר על ההתהלליות הרווקיות
ולהתמסד.
בסופו של דבר הסכמתי, הבנתי שאני לעולם לא אמצא אדם טוב ממנו
שירצה בי.
ואני ושחר נישאנו בחתונה ענקית ומפוארת ומבחוץ הכול נראה
מושלם.

אני תמיד נחשבתי לבחור מאוד כריזמטי, מהבחורים האלה שיש בהם מן
קסם כזה שבזכותו יכלו להשיג כל מה שרצו, וכל מי שרצו.
אלה שתמיד קינאו בהם.
אבל תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי, שמתחת לתדמית הזאת של הגבר
המושלם היתה חסרה לי אהבה אמיתית.
שהכרתי את שיר היא ממש לא נראתה לי האחת. זאת שתגרום לי
להרגיש שמח ומאושר בחלקי ותמלא את החלק שהיה חסר לי בלב תמיד,
אבל אחרי שנה שלמה שיצאתי איתה, חשבתי שאינני מעוניין יותר
לצאת עם נשים אחרות, ושגיל 35 הוא גיל מתאים מאוד לחתונה בשביל
גבר, שלא נדבר על זה ששיר הגיע לגיל 32 והשעון הביולוגי שלה
התחילח לתקתק...
אז אחרי לחצים מאוד גדולים מצד ההורים (גם שלי וגם שלה) החלטתי
להציע לה נישואין והיא כמובן נענתה להצעתי. (היא הבינה שלא
תמצא מישהו יותר טוב) וכך נישאנו שלבי מלא פחדים ומעט
התלבטויות, אם אכן ביצעתי את ההחלטה הנכונה.

שלושה חודשים לאחר החתונה נכנסתי להיריון.
זה לא היה הזמן המתאים בכלל, אני בדיוק התחלתי בעבודה חדשה,
ולא הייתי מעונינת להיכנס להיריון במהירות רבה כל כך..
אבל הפלה לא באה בחשבון. שחר התנגד לעניין לחלוטין, אני זוכרת
שהיו לנו מספר ויכוחים קטנים על הנושא הזה לפני החתונה, זה
נראה לו לא מוסרי (אולי משום שהוא בא ממשפחה מסורתית יחסית,
ואולי לא) וכל עוד הוא לא הסכים, לא היה דבר שיכלתי לעשות
בנידון.
במהלך ההריון שחר תמך בי לחלוטין, עזר לי, ונענה לכל דרישותי
עד כמה שיכל.
בהיריון עצמו הוא לא היה נוכח. הוא היה עסוק עד מעל הראש
בעבודה, ולא יכל בשום פנים ואופן להתפנות. והייתי צריכה לעבור
את 18 השעות של הלידה לגמרי לבדי (משפחתי גרה במרחק שלוש שעות
נסיעה מבית החולים, ולא היה לה אפשרות להגיע).
הלידה היתה קשה מאוד. אך לאחר 18 השעות, נולד לנו תינוק זכר
ששחר הציע שנקרא לו אביב.
לאחר מספר חודשים, שבהם הרגשתי בודדה לחלוטין, סוף כל סוף
מצאתי משהו שיוציא אותי מבדידותי. הייתי מאושרת לגמרי עד
שאפילו כמעט ולא שמתי לב ששחר מגיע הביתה מהעבודה, מתקלח והולך
ישר למיטה, ובלי לומר שלום לא לי ולא לאביב. אבל כמו שאמרתי,
כמעט.
אני ושחר התרחקנו מאוד בחודשים הראשונים ללידת התינוק.
אני הרגשתי נורא עם עצמי משום שלא יכלתי להוריד את עודף המשקל
שהיה לי והעייפות הגדולה שפקדה אותי עקב הטיפול הממושך באביב,
ולא הייתי מוכנה להענות לרמיזות החוזרות והנשנות של שחר לקיום
יחסי מין.
חשבתי שברגע ששחר יראה את גופי הגדול, הוא כבר לא יחשק בי,
והייתי בדכאון גמור.
שחר נראה כי נעלב אישית בכל אחת מן הפעמים שסירבתי, הוא ראה את
זה שסימן לכך שאינני נמשכת אליו עוד ושאינני אוהבת אותו, דבר
שהיה מוטעה לחלוטין.
לא יכלתי לדבר איתו ולספר לו שהוא אינו הבעיה, והבעיה היא אני,
ולא נראה לי שהיה לא כל כך אכפת. הוא היה עסוק. עסוק בלהעלב
ממני.

עברו חודשים מאז שאני ושיר קיימנו יחסי מין.
אני מרגיש שמאוד מאוד התרחקנו אחד מן השני מאז שאביב נולד.
זה נראה כאילו כל מה שאכפת לה עכשיו זה רק אביב, והיא אינה
מוכנה לפנות זמן בלוח הזמנים הצפוף מאוד שלה עם אביב, בשבילי.
אנחנו בקושי שמדברים. לי זה נראה כאילו שיר חדלה לאהוב אותי
וכל ליבה נתון רק לטיפול באביב.
ניסיתי להציע לה פעמים רבות שניסה למקום כלשהו, אך היא איננה
היתה מוכנה להשאיר את אביב לבדו בשלב כל כך מוקדם.
כך עברו חודשים רבים. הייתי מתוסכל מאוד, בעוד שלשיר זה לא
נראה כאילו דבר זה מפריע.

הכול השתנה שהכרתי את עידית. היא היתה השותפה שלי בחברה.
היא הקשיבה לכל בעיותי עם שיר וניסתה לעזור.
אני שבנוסף להיותי דומיננטי הייתי בן אדם מאוד פתוח, נפתחתי
אליה לגמרי, אולי משום שידעתי שהיא עברה תהליך דומה עם בעלה
לשעבר, ויכלה אולי ללמוד מהטעויות שהיא עשתה.
היא הציע לי הרבה הצעות כיצד לשפר את יחסי עם שיר. אך דבר לא
עבד.
לדוגמא, עידית הציע לי לבוא לביתי עם סל של פיקניק ולעשות עם
שיר פיקניק על רצפת חדר השינה.
שהגעתי לבית עם הסל (שעידית הכינה) שניסיתי להציע את הרעיון
לשיר, היא סירבה בתירוץ שהיא איננה רעבה ושהיא עייפה מהיום
הארוך ושהיא רוצה ללכת לישון.
הייתי אובד עצות! דבר לא עבד. והחלטתי להרים ידיים.
הבנתי שדבר לא ישנה, משום ששיר לא אוהבת אותי יותר, אך לא
רציתי לעלות את נושא הפרידה משום שלא רציתי לפגוע בה, ובמיוחד
לא רציתי לפגוע באביב בני.
יום אחד כאשר עבדתי במשרד עד שעה מאוחרת מאוד עם עידית היא
העלתה את הנושא של שיר שוב, ואני סיפרתי לה שהרמתי ידיים לגבי
שיר ושאינני יודע מה עלי לעשות.
הייתי מתוסכל לחלוטין. עידית התקרבה עלי וחיבקה אותי.
אינני יודע מדוע. אולי זה היה צעד חסר אונים שנבע כתוצאה
מהתסכול שלי, אבל מצאתי את עצמי מנשק את עידית. עידית נסוגה
מיד ואמרה לי :"מה אתה עושה? אתה גבר נשוי..."
אמרתי שאני מצטערת ושדבר כזה כבר לא יקרה שוב ואספתי את דברי
והלכתי לביתי.

עברו חודשים רבים מאז שאביב נולד, ואני החלטתי שאני רוצה לחזור
לעבוד.
שכרנו מטפלת שתטפל באביב בזמן העדרותי.
הייתי חוזרת בכול יום בשעה 5 אחר הצהרים, שעה לפני בואו של שחר
והכנתי את ארוחת הערב משחקת שעות מספר עם אביב והולכת לישון.
יום אחד הבוס שלי השאיר אותי בעבודה מאוחר בעבודה על מנת
שאמיין את הניירת שהתאספה ואני נענתי להצעה והתקשרתי למשרדו של
שחר על מנת להודיע לו שאני אחזור מאוחר הביתה.
שחזרתי הביתה שחר היה רותח מזעם וטען שאני צריכה להתבייש בעצמי
על כך שאני מזניחה את בני ושעבודתי יותר חשובה לי ממנו
ומבננו.
אני בתגובה גם כן כעסתי כיצד הוא מעז לדבר אלי כך אחרי ששנה
שלמה כל מה שעשיתי היה לטפל באביב ולהכין עבורו אוכל, ועכשיו
שסוף כל סוף אני מאושרת בעבודתי ואחרי שיום אחד חזרתי שעה יותר
מאוחר הוא מעז להתפרץ עלי?
לקחתי את אביב ונסעתי איתו לביתם של הורי. החלטתי שכדאי שאני
אתן לשחר קצת זמן להירגע ואמרתי לו שיתקשר אלי שזה יקרה
ונסעתי.

באותו היום של המריבה התקשרת לעידית מיד, הייתי חסר אונים
לגמרי.
עידית עזבה הכל והגיעה.
לאחר שסיפרתי לה את כל הסיפור, היא אמרה לי שהיא מבינה מדוע
אני כועס אך לא הייתי צריך להתפרץ כך על שיר, ושמגיע לה
סליחה.
והיא הציע לי להתקשר לשיר מחר בבוקר ולהתנצל.
הודיתי לעידית מקרב לבי ושוב מצאתי את עצמי מנשק אותה.
הפעם היא לא נסוגה.
הלילה הזה היה הלילה הראשון שבו אני ועידית קיימנו יחסי מין.

למחרת בבוקר קמתי ועידית כבר לא הייתה.
הבנתי את הטעות שעשיתי.
הבנתי שבגדתי באשתי.
בכל זאת החלטתי להתקשר לבית הורי של שיר ולהתנצל בפניה.
שיר קיבלה את התנצלותי והבטיחה שתחזור.
הייתי מאושר, ולאחר שהחלפתי את הסדינים במיטה, ודאגתי שלא נשאר
שום זכר ליל אמש, התקשרתי לעידית אל מנת ללבן איתה את
העניינים.
היא לא היתה בבית וביקשתי ממנה שתחזיר לי צלצול בהקדם האפשרי.
לאחר כמה שעות היא צלצלה.
דיברתי איתה ואמרתי לה שהתקשרתי לשיר ושהתפייסנו.
היא אמרה לי שהיא שמחה מאוד.
אמרתי לה שאני מצטער על מה שקרה בלילה שעבר ושאני מקווה שדבר
כזה לא יקרה שוב.
ואמרתי לה שאני מקווה שהדבר לא ישפיעה על היחסים בינינו כי
שותפה טובה וגם ידידה טובה.
והיא אמרה שהדבר לא ישפיע וגם לא יחזור.
וסיימנו את השיחה.

שהגעתי הביתה שמעתי את גיא מדבר עם שותפתו בטלפון.
הם דברו על כך שהם קיימו יחסי מין ושמעתי  את שחר אומר שהוא לא
רוצה שדבר כזה יקרה בעתיד.
בהתחלה הייתי כועסת מאוד ושקלתי לחזור לבית הורי שוב.
אבל לאחר שחשבתי על הדבר מעט הבנתי שזה היה מעשה חד פעמי ושנבע
מכך שגיא היה מתוסכל מאוד. והחלטתי שאני אוותר לו הפעם, לא
הייתי רוצה בני יגדל ללא אבא.

אחרי הפעם הראשונה עם עידית , אני והיא קיימנו יחסי מין פעמים
רבות אחרות.
כמעט אחרי כל מריבה של עם שיר.
הייתי מתרץ לשיר את חזרותי בשעות מאוחרת בכך שיש עבודה רבה
מאוד במשרד.
והיא האמינה או לפחות רצתה להאמין...
הבעיה היא שהרגשתי שאני מתחיל להתאהב בעידית.
היא היתה אישה מדהימה, והיא באמת הבינה אותי, בניגוד לשיר.
מה שהיה בינינו היה יותר מסתם יחסים פיסיים.
הרגשתי שאני אוהב אותה יותר משאני יוכל לאהוב את שיר אי פעם.
אבל לא רציתי שאביב יגדל בלי אב.
האמת שגם עידית לא היתה לגמרי מרוצה מהמצב.
היא לחצה עלי להגיע להחלטה, גם אם זה כרוך בלעזוב אותה.
הייתי בדילמה גדולה, לא היה לי מושג מה לעשות.
אהבתי את עידית, בזה הייתי בטוח, אך לא הייתי מסוגל לעזוב את
משפחתי, לפחות לא כרגע. החלטתי להשאיר את העניינים כמו שהם
לפחות לבינתיים.
עד שיום אחד שיר באה אלי אמרה לי

שאני צריכה לדבר איתו
"אני יודעת שאתה בוגד בי, ואני מבקשת ממך:
או שנתגרש ואתה תלך לגור עם עידית ובזה נפרד מהבן שלך.
או שאתה עוזב את עידית ומפסיק כל סוג של יחסים שיש לך איתה,
כולל יחסים מקצועיים ונשאר איתי ועם אביב."
תכננתי לבוא אליו להגיד לו את המשפט הזה במשך זמן רב מאוד, אבל
לא היה לי את האומץ וגם שהיה לי את האומץ לי הייתי בטוחה שזה
היה הדבר הנכון לעשות...
עמדתי שם וחיכיתי לתשובה שלו.
אבל כל מה שהוא עשה זה רק...

לשתוק. לא יכלתי להוציא מילה מפי.
הייתי במה שרבים הו קוראים הדילמה של החיים.
הבחירה הקשה באמת של משפחה מול אהבה.
ידעתי שאם אני מתגרש מאשתי זה נזק לכל החיים לאביב. ידעתי כיצד
גירושים משפיעים על ילדים ועוד בגיל קריטי כזה.
אבל אם אני נשאר עם שיר חייו של אביב לא יהיו טובים בהרבה כי
כאשר יגדל, עלולה להיות לו תפיסה מוטעת לגבי חיי משפחה, זה לא
הכי בריא לילד לחיות בבית שאין אהבה בין שני ההורים.
אינני יודע כיצד לצאת מהדילמה הזאת בדרך הטובה ביותר.
כיצד אוכל לדעת שעשיתי את הבחירה הנכונה?

זאת היא לפי דעתי הדילמה הכי גדולה שבן אדם יכול להיות בה.
אין לי מושג איך הסיפור צריך להגמר כי אני לא יודעת איך לפתור
את הדילמה.
איך אתם הייתם מסיימים את הסיפור?