אבא תמיד קורא לי אפרוח.
אפילו שאני בת שמונה והולכת לכתה ב'.
אנשים שומעים את זה, מסתכלים עלי, ומחייכים.
ואני? אני רוצה להתחבא מבושה.

"אבא", אני אומרת לו, "אל תקרא לי אפרוח"
"בסדר אפרוח" אומר אבא.
"די אבא!" אני כועסת "אל תקרא לי אפרוח! תקרא לי ענת, או ענתי
וזהו!" "בסדר אפ.. ענתי'לה" צוחק אבא.
"לא ענתי'לה ולא ענתוש ולא אפרוח ולא קושקוש" אני אומרת שוב,
"רק ענת או ענתי".
קשה לו לאבא והוא נאנח. הוא לא נראה שמח.

אבל, אני חושבת שהכי קשה לאבא, זה לא לנשק אותי יותר, כי אני
כבר גדולה ולא רוצה שיראו שאמא או אבא מחבקים או מנשקים אותי
כמו תינוקת.
וחוץ מזה אני שונאת שמנשקים אותי על הלחי ואני צריכה אחר כך
לנגב.
אז אם אבא נורא מתעקש, אני מסכימה שינשק אותי בראש, בשערות.
אבל, אבא אומר שזה לא אותו דבר.

ולפעמים בלילה, אני חולמת שאבא מכסה אותי בשמיכה ומנשק אותי על
הלחי ואז אני מסתובבת לצד השני וחושבת שטוב שזה רק חלום.