כל כך הרבה מילים מתחננות לפרוץ אל הנייר..להמחיש את כל הכאב,
את מדרגות החירום המעוקלות שנחסמו בפנינו ואין דרך לברוח
מהמקום אליו נקלענו... כל כך הרבה מילים שאין בכוחן לשנות,
שאין בכוחן להראות את גודל הסבל, את גודל התשוקה, את גודל
הרגש, כל הרכיבים שמתערבבים זה בזה לתרכובת חדשה שאין לאף אחד
את הידע מה הן סגולותיה ומה היא מסוגלת לעולל...
כולם כל כך ביחד בעולם, כשבעצם כל אחד כל כך לבד, בתוך עצמו,
בתוך התרכובת האישית שלו שאין לאף אחד את הכח לשנות או להשפיע
עליה... אפילו לא לאותו אדם.
הכל כל כך שגרתי, אלפי דורות עברו את אותו הדבר בדיוק ואף אחד
עוד לא קם להמציא פתרון לבעיה הכי בוערת..לא המלחמות, לא הרצח,
לא האהבה אפילו, אלא רק בדידותו של האדם, חוסר החלוקה בין
אנשים... כל אחד לומד בבית הספר שתיים עשרה שנה מחייו, והרוב
אף ממשיכים ללמוד הלאה והלאה, לומדים אלפי מושגים מפוצצים,
לומדים מליוני תאריכים של אירועים חשובים, אך אף אחד אפילו לא
טורח ללמד את האדם את הערכים הבסיסים הללו - שאיתם אולי לא
נצטרך יותר ללמוד על מלחמות - על סבל - על רצון לשלום או
לאהבה... אילו רק אנשים ידעו לחלוק את סבלם עם אחרים, לעזור
לאחרים ובאותה דרך אולי אפילו לעצמם, לא היינו צריכים לבכות
בכל יום מחדש על ההרס הפנימי והחיצוני שנעשה בעולם שלנו.
אילו רק האנשים ידעו לזוז מעט ולא לחסום את השמש בפניהם של
אחרים - אולי, רק אולי העולם שלנו היה נראה יפה ומואר הרבה
יותר.
אילו רק כל אחד ידע לחשוב על אחרים באותה המידה שבה הוא חושב
על עצמו, וכל אחד היה עוזר לשני, היינו נותנים יד אחד לשני
ומקיפים את העולם. הישיגינו בכל תחום היו גבוהים יותר, רק
בעזרת כח הרצון ואהבה, טוב הלב שכל אחד יכול להעניק רק אם ירצה
בכך...
אילו כל אחד היה הולך למרכז כזה - וממיר את השנאה והרוע בטוב
לב, הערכה, ואהבה, אילו כל אחד היה מחלק בבוקר חיוכים, אפילו
לעצמו - במראה... חיינו היו נראים כל כך יפים יותר.
אילו היינו קמים בכל בוקר מחדש ובמקום לראות בעיתונים את השגרה
היומיומית והאיומה שאנו חיים בה - היינו רואים פנים מחייכות של
מישהו או מישהי שעזרו, העולם היה טומן בחובו הרבה יותר דברים
נכונים.
אילו המורים לא היו שואלים עם פתיחת יום הלימודים "מי לא הכין
שיעורי בית" אלא היו פותחים את יומנו עם "מי עזר היום למישהו"
הערכים שהיינו מתחנכים אליהם היו בעלי בסיס חזק יותר מאשר חומר
שישכח בתום אותו היום...
אילו היינו פותחים את חדרי הלב ונותנים לאנשים להכנס - לא מתוך
סלקציה ובחירה אלא סתם מתוך זה שהם אנשים בדיוק כמונו -
וחולקים איתנו את אותו הכוכב, לכל אחד היה קל יותר להתגבר על
מכשליו שלו.
אילו כל אחד מאיתנו היה נותן לחברו ואויבו גם יחד להכנס לשביל
שלו - לשביל החיים שבו הוא הולך - ללא שאלות...ללא וויכוחים -
השבילים היו קלים יותר להליכה בהם - ביחד, יד ביד , בעזרה
משותפת היינו עוברים אפילו את ההרים והמכשולים הקשים ביותר
שקיימים, ואולי אפילו נהנים מהם...
אילו היו מלמדים אותנו - במקום להרכיב טילים ופצצות על מנת
להשיג שלום על ידי כוח... אילו היו מלמדים אותנו את ערכי
החברות והחיבה אחד לשני - השלום היה קרוב הרבה יותר... אילו
מנהיגי העולם היו מחייכים אחד לשני בישיבות ונותנים יד בכדי
שלנו ולהם יהיה טוב יותר, אילו כל אחד רק היה מבין - ולו במעט
את ההרס שהוא מוסיף לעולם... הכל היה נראה אחרת.
וכל אחד מאיתנו מסרב לגלות שהעולם באמת לא מה שציפינו ממנו -
וכל אחד מעלים עין בכדי לא לראות את כל הכאב והרוע, ואף אחד לא
מבין... גם אם יספרו לו - גם אם יקום מישהו שהתעורר אל העולם,
ניפץ לעצמו את בועת האשליה וירצה לעשות משהו - כולם יחשבו שהוא
לא נורמאלי, אף אחד לא מבין את הכאב האמיתי של העולם - כאב
שהוא מעבר לכסף, מעבר לאהבה נכזבת - מעבר לבגידה - ומעבר
לקנאה... כאב שהוא כאב העולם - כאב שרובנו מתעלמים ממנו - כאב
שאף אחד לא רוצה להקשיב לזעקות שלו שבוקעות מהלב של כל אחד
מאיתנו, זעקות סבל איומות - יותר איומות מזעקות שברם של פצועי
מלחמה - מלחמה שבה אנו שרויים יום יום - מלחמה שכבר הפכה לשגרת
חיינו וחלק מכל אחד... אלו זעקות של כאב שנובע עמוק עמוק -
מהרגש האנושי שעוד נותר בנו... כי בעולם הטכנולוגיה כולנו
נהיינו רובוטים - פאנאטים של הכסף וההצלחה... מדחיקים את הרגש
האמיתי שאמור להיות בכל אחד מהרובוטים המתוכנתים האלו
שהציויליזציה שלנו יצרה... משכנעים את עצמנו שאנחנו ה"קידמה"
בזמן שכל אחד מאיתנו יודע שאנחנו רק נסוגים לאחור עם כל יום
שעובר... לפני שאנחנו רוצים לגלות את סודות הירח והיקום כולו -
עלינו להסתדר עם סודותיו של כדור הארץ שלנו - עם היצורים
המוזרים האלו שנקראים אנשים אך אינם אנושיים כלל וכלל - ועלינו
לגלות זאת מהר - לפני שהפצצה ה"אנושית" המתקתקת הזאת תתפוצץ
לכל אחד בפרצוף ותוכיח לנו שהעולם הוא הרבה מעבר לכסף והצלחה
ואהבה ועושר, אלא עומד רובו ככולו על אושר פנימי של כל אחד
מאיתנו שמוביל לאושר של כולנו יחד - אושר שניתן ליצור רק
בעבודה קשה ומשותפת.
אבל כל זה ישאר בגדר "אילו" - כל עוד הכל מילים שנשפכות לנייר
- ויחד איתו נזרקים לפח - ואנו נמשיך לחיות בתוך השגרה הרגילה
שאלפי דורות עברו... נמשיך ללמוד במשך כל חיינו מושגים ענקיים
- תאריכי מלחמות - ונוסחאות לבניית הרס עצמי... יותר מזה -
ננסה לאורך כל הדורות לשכנע את הבאים אחרינו שהכל בסדר ומתקדם
- בזמן שאנחנו רק דוחים את תאריך הפיצוץ העצמי שיתרחש במוקדם
או במאוחר כשנחליט להתעשת ולהתעמת עם העולם הענק שמולנו...