[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוד הגבאי
/
תרדימון

אהבת בעלי-חיים,  לא פעם היא עוברת בירושה. נועם, למשל, זכה
בגנים המתאימים משני הצדדים. גנים או חינוך, לא ניכנס לכך: הרי
הקשר הגנטי שלו  לרובן ותמר ניכר ממבט אחד בפניו ובידיו, ולגבי
חינוך, די להיזכר בפרשת העורב כדי להבין באיזה בית גדל. נועם
רק התחיל לדבר כשהגיע העורב, גוזל בעצמו שהושלך ערב אחד מהקן
ע"י  תוקפנים בני מינו, והצטרף לשורה ארוכה של ברואים, הולכי
שתיים , הולכי ארבע ומעופפים, שרצה גורלם הטוב להפגיש עם רובן,
רוכב על אופניו מהעבודה ושורק. אולי היו התוקפנים בני אדם
ואולי לא הושלך אלא ניסה לעוף קודם זמנו ונכשל, על כל פנים,
מוטל היה מעוות בפתח גן קטן, כנפיו שבורות, והוא מצווח חלושות,
צווחות שקשה להבחין בהן בלי ערנות מיוחדת.  ידיים עדינות הניחו
אותו בסבל, העבירו אותו לסל נצרים מרופד במטבח, וטפטפו טיפות
מים לפיו. כדרך חיות במצוקה,  הקדיש את כל כוחות גופו הקטן
למאבק במוות, ונמנע מכל אכילה ותנועה. כעבור יומיים, כשראה
שתמר הצליחה להאכיל את הגוזל, הבין רובן שיחיה  ונתן לו שם -
עלי באבא. השבר בכנף לא התאחה עדיין, אבל פרט לכך היה בריא
ופעיל ומיהר לגדול ולהצטרף ליצורי החצר -  כלבה אחת, גולדי,
ושני חתולים של קבע  ועוד אורחים חולפים, שכולם נקשרו במהירות,
כל חיה לפי דרכה, לרובן ותמר ומעט מעט גם לנועם הגדל והולך אף
הוא.  לפני שעבר חודש ערך עלי-באבא ניסיונות מהוססים לעוף.
באין לו עורבים בוגרים להדריכו,  עודד אותו רובן, מפתה אותו
בנתחי בשר - המאכל המועדף על מין זה של אוכלי כל, שהניח על
ענפי עץ הפקאן, גבוה יותר בכל פעם.
סקרנות חזקה היתה לעלי באבא, והוא אהב לצאת לסיבוב בשכונה על
כתפם של רובן או תמר, ואחר כך על אופניו של נועם עם גלגלי
העזר.  עם השיפור ביכולת התעופה יצא למסעות עצמאיים בשכונה,
עובר מגג לגג ומחצר לחצר, מתפעל מכל מתכת נוצצת ומהריחות
העולים מהמטבחים.  לא עבר זמן עד הגניבה הראשונה: אטב כביסה
ששבה את ליבו נלקח למקום מחבוא בצמרת הפקאן, ולא זמן רב נשאר
שם לבדו. הטיולים התמימים נהפכו ליעפי שוד, וכל דבר טעים, נוצץ
או צבעוני, שנראה לעין מבעד חלון פתוח, נמצא בסכנה. מרים
מויססקו שמעבר לכביש למדה שלא להפקיר את המטבח בעת הכנת
הקציצות, כי הגנב הערמומי היה אורב לרגע שבו תפנה גב לקערת
הבשר הטחון. איש לא התלונן. השכונה היתה קטנה, הבתים פשוטים,
האנשים טובים, ולכל אחד מהם סיבה להכיר טובה לרובן ותמר. אם
במקרה היה החפץ הנגנב בעל ערך - צרור מפתחות או מברג קטן , על
פי רוב - תמיד הצליח רובן לאתר את מקום המסתור של עלי-באבא.
משפחה משכונה אחרת עברה לרחוב, ונועם רכב על אופניו להתעניין
בפריקת הארגזים, שגם עלי-באבא צפה בה מעמוד חשמל סמוך. שני
הגדולים שלהם נשלחו לרחוב לשחק בכדור ולא להפריע. הגדול יותר -
שהיו לו נעלי ספורט וגופיה של מכבי, הזמין את נועם לשחק שער
ניטרלי, ואמר לו שיעמוד שוער ויתחלפו אחרי גול. נועם  עמד,
בהתלהבות גדולה, אבל אחרי דקה בעט הילד הגדול חזק  והכדור עבר
מתחת לידים של נועם ובין שתי האבנים שהיו שער. נועם, בתמימות
של הקיץ האחרון לפני בית הספר, רץ לכביש שהיה מגרש - מכוניות
כמעט לא נסעו אז ברחוב - אבל הילד אמר שהוא לא עמד מספיק זמן
וזה לא נ חשב. התחילו ויכוח ודמעות ודחיפות, ועלי-באבא צלל
פתאום וניקר במצחו של  הילד. זאת היתה שריטה קלה, והשכנה
החדשה, שאמנם לא הכירה את רובן ותמר, אבל לא רצתה צרות עם
השכנים ביום הראשון, השתכנעה לא לעשות מזה עניין גדול. אבל
שלושה חודשים אחרי התקיפה הראשונה פרצה אל החצר בצעקות, דוחפת
ביד אחת עגלת תינוק ומחזיקה את התינוק עצמו בשנייה: "מה זה,
קרקס,  לול. אנשים מגדלים חיות טרף. אני אלך למשטרה. הפעם אני
לא מוותרת!". השוטר, איש מוצק וכהה עם קרחת מבהיקה, התפלא קצת,
אבל שתק מול שטף המילים ומילא את הטופס. הוא אפילו טרח ועשה
בירור ברחוב - שהיה קרוב לתחנה. אחרי שהסבירו לו מרים מויססקו
ומרים ג'רבי שעלי-באבא בכלל לא נגע בתינוק, רק צלל מול צעצוע
כסוף  בעגלה, בצורה שבאמת יכולה להבהיל קצת אימא אבל לא נוגעת
לרשויות החוק, חזר השוטר לתחנה ועלה למשרד בקומה השנייה לתייק
את טופס התלונה המטופל. בחלון זהרה קרן שמש של ערב, והקרחת
הנוצצת שכבר מזמן עוררה את העורב לעקוב אחרי השוטר, משכה אותו
בבוהקה בכוח שלא ניתן לכבוש. להפחיד אימא זה דבר אחד, אבל על
תקיפת שוטר בתחנה לא ניתן להבליג, הטופס הוצא מהתיק וראובן
הררי זומן לתחנה. לא עזרה טענתו שאין הוכחות שעלי-באבא הוא
התוקף - הרי לא נלקחה טביעת מקור מהקרחת - והוא נצטווה להיפטר
מהעורב.
ארגז ירקות מהשוק הוכשר לשמש ככלוב וכמלכודת, פיתיון הונח,
ועלי באבא, פיקח אך לא חכם, מצא עצמו כלוא בתוך הארגז, כשמולו
חולפים במהירות נופים יותר ויותר זרים. הוא התבונן . כשיצא
מחוץ לעיר עצר רובן, ירד מהרכב והלך בשתיקה עם הארגז בידו לתוך
פרדס ישן, העורב מוחה וצווח. בלב  הפרדס, ליד משאבה שקיווה
שתמשוך את תשומת ליבו של עלי, פתח רובן את הארגז. עלי באבא,
חשדן בסביבה חדשה, לא מיהר לצאת, אבל טלטול הארגז דירבן אותו
לפרוש כנף. רובן הסתובב וחזר בריצה למכונית.  בדרך חזרה ירד
גשם, וכנראה היתה איזו תאונה - התנועה הזדחלה, וכשהגיע סוף-
סוף הביתה, ויצא לחצר האחורית לגזום קצת את הפקאן,  עלי באבא
כבר הציץ בו בין הענפים, ונועם צופה וצוחק.
בהתחלה קיבלו את הכישלון בשמחה מוסתרת, ובתקווה שדברים יסתדרו,
אבל השכנה החדשה ראתה,  והלכה ואיימה וצעקה, והם החליטו לשחרר
אותו רחוק יותר. גם תמר ונועם הצטרפו הפעם לנסיעה, שהתחילה
מוקדם מאד, כשעדיין היה חשוך קצת. עדיין היה בוקר קר כשהגיעו
לגליל. עצרו בחניון, ליד חורשת אלונים נוטפת מים, מגשם חזק
שירד בלילה. עלי באבא, שאנן, סקרן, בטוח בעצמו, ומלא מרץ לאחר
תקופת הכליאה,  עף מייד אל עבר תנועה בשיחים. אבל לפני שחזרו
למכונית כבר עף חזרה ונצמד לכתפו של רובן. הוא לא התנגד לטיול,
אבל לא באמת רצה לעזוב, ובכל פעם שנמשך לציוץ מבין האלונים, או
לאודם פרפר,  בכל פעם שהצליח רובן, בטלטול עדין, לגרום לו
להרפות - חזר עלי באבא. שמש חיוורת כבר התחילה לחמם קצת,
ותקווה קלה ניעורה בלב נועם, כשלהקת עורבים נתקבצה להסתכל
במשפחה המעורבת המשונה. הם לא היו עורבים עירוניים, ועלי באבא
היה סקרן. הם קראו לו, הוא ענה, הם ניסו שוב, והוא עף מכתפו של
רובן לעולם. את הדרך חזרה עשו בשתיקה, בגשם דק, מתמיד.
זאת הפעם הראשונה בימי חייו של נועם שחיה עזבה את בית הררי.
הגוזלים הנטושים הבאים שהגיעו הצטרפו לאיזה להקה קצת אחרי
שלמדו לעוף. בין גורי החתולים עזבו הזכרים בעונת היחום
הראשונה, ואחד מהמטורפים השכונתיים שקיבלו בקביעות הקשבה ועוגה
מתמר נעלם יום אחד.   לפני שהגיע לבר מצווה מתה גולדי, בשיבה
כלבית טובה, וגם ביתה היתה כבר זקנה ומטושטשת כשעזב את הבית
ונסע ללמוד ביולוגיה בבאר-שבע, שם  נאלץ להסתגל לגור בדירה
קטנה בבניין קומות קופסתי, ולנהל אורח חיים צפוף של לימודים
ועבודות ליליות, שאינו מאפשר תנאי החזקה ראויים לכלב או
לחתולה. הדירה היתה איפה מעון למשפחת אוגרים מתרחבת בלבד, ואחר
כך גם לזוג תוכיים צווחנים, שאותו הכניסה דווקא השותפה ורד -
מתנה שקנתה לעצמה להתנחם קצת אחרי פרידה מחבר.
גם בתחום התעסוקה נאלץ הסטודנט הצעיר להתפשר, ולהעביר לילות של
שיעמום באבטחת מיתקן של חברת החשמל בדימונה. בלילה אחד הופתע
לראות, כשהוריד אותו רכב ההסעה בעמדה, שמבול של פגרי יונים
פזור במשטח הרחב שבכניסה למתקן, השומר שהוחלף לא יכל להסביר
במה מדובר ולא נראה שאיכפת לו במיוחד, מתחת לשפם הפטיר משהו לא
ברור ומיהר לאיזו עבודה אחרת. אבל נועם יכל להניח שמישהו
באחזקה, שקץ בהטרדותיהן של היונים ובנזק של הלשלשת שלהן, החליט
לפתור את הבעיה חד וחלק בעזרת רעל. הרוע האנושי כבר לא היה זר
לנועם, ועורר בו יותר פליאה מכעס.
את המשמרת העביר בהעברת תחנות ברדיו - ידידם הנצחי של השומרים,
בהכנת קפה ,שתייתו ושטיפת הכוס, ובשינון בראש של הפרוטוקולים
למעבדה של מחר.  בחמש, כשחלפו שמונה שעות שהכניסו מעט מאד תוכן
לחייו, ולא הרבה כסף לחשבונו, ניצל נועם את אחת ההטבות המעטות
בעבודה  - הזכות לנסוע הביתה ברכב הסיור אחרי משמרת הלילה.
ברמזור הראשון הבחין במשהו זרוק תחת המושב שעל ידו -  פגר
יונה, כך נראה. אבל לא פגר גמור , הראתה בדיקה קצרה - היה איזה
פרפור של הלב, ותגובות חלושות ללחץ. הוא לא ידע מה הבדיל את
היונה הזאת מאחיותיה שבמשטח  - חסינות טבעית, או אולי בלעה
כמות רעל קטנה יותר? בכל אופן לא התכוון להניח לה לגווע. הוא
נכנס לבית בשקט ההולם את השעה חמש וחצי בבוקר, אבל בכל זאת
התעוררה ורד ופסעה בפיג'מה מעוטרת בברווזים למטבח, הלומת שינה
קצת, אבל לא מופתעת, אחרי סמסטר וחצי, לראות בין עפעפיים
דבוקים את השותף יושב ומנסה לטפטף מים מאצבעו לפיה של יונה
לבנה גדולה, עם בהרות בסגול- כחלחל בצידי הצוואר, קשויה ועצומת
עיניים. היא לא חזרה לישון, אלא הצטרפה למאמצים, והיא שהגתה את
הרעיון לנצל את היכולות שנרכשו במעבדה הביולוגית והכלים שנגנבו
ממנה, בתחילה כדי לטפטף מים בפיפטה אל תוך המקור, ואחר-כך, ואת
זה יספרו אולי נועם וורד לילדיהם יום אחד, כדי לנסות ולשטוף את
קיבתה בביורטה- צרה וארוכה של מיליליטר אחד, שכאילו נוצרה
לצורך זה של ביצוע חוקן ליונה.
היונה לא התעוררה, אבל נועם נרדם דווקא, והתעורר  בבהלה כשראשה
המתולתל של ורד עליו, שקוע בשינה חזקה. בעדינות, שלאחר זמן
התברר שלא חמקה מתודעתה של הישנה, נשא אותה לספה בסלון - לא
רצה להיכנס אליה לחדר בלי הזמנה. הוא כיסה אותה בשמיכה מחדרו,
והתארגן במהירות ללכת למעבדה, טרוט עיניים כרגיל. שבע דקות
לשמונה, זמן לקפה קצר  - ולהפתעה: רעש טפיחת כנף משולחן המטבח,
המייה נרגשת  - היונה התאוששה, דחתה את הלחם שהציע לה והתדפקה
על החלון. ברגע שפתח בו סדק התגנבה דרכו ועפה לחפש את דרכה
בעיר חדשה. האם ניסתה לחזור וללשלש את שנאי ילדותה במתקן
בדימונה? עם כל ההערכה לחוש הכיוון של הציפורים, לשחזר דרך של
20 ק"מ שעשתה כשהיא מובלת ברכב תחת השפעת רעל - זה מטלה גדולה
קצת לראש ציפור.
"אז ממש עשיתם חוקן ליונה?" שאל רובן, כשחזר נועם לסוף השבוע,
אחרי כמה חודשים. נועם שמע קצת קינאה בקול - סוג אחד של מבצע
הצלה שרובן ותמר לא התנסו בו עדיין. ורד, ידה בידו, צחקה - כך
תמיד קרה כשנזכרה בנסיבות שחיברו אותם יחד.
"כן, אבל לא בגלל זה היא עפה. שאלתי את האחזקה, מתברר שהם לא
נתנו להם רעל. זה היה רק תרדימון".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אתה קורא את
הסלוגן הזה סימן
שהוא נכתב לפחות
בגודל פונט 10.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/4/03 18:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד הגבאי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה