קודם כל , זאת היצירה הראשונה שאני שולחת... אז תהיו
נחמדים..:)
ואני באמת מצפה לתגובות...אפילו כאלה שלא ימצאו חן בעיניי

היא ישבה שם באותה חורשה, שלובת רגליים, המרחבים הפתוחים
שלפניה המחישו בצורה כל כך נכונה את מה שהתחולל בליבה, אולי
הרגשת החופש - אך יותר מכך, הרגשת הריקנות האיומה שהתגנבה
לחדרי הלב. אותה חורשה שאך לפני רגעים ספורים הפגישה את עולמה
שלה - בעולמו, בהתנגשות עצומה. אותם המרחבים שאך לפני שניות
היוו עילה לחלומותיהם השזורים זה בזה , הפכו לאויביה- המעיקים
כל כך על ליבה...קרני השמש החמימה שאך לפני זמן קצר חייכו אליה
מבעד לעיניו צרבו כעת את עורה ללא רחמים , ואותן הדמעות שלפני
רגע קט היו דמעות אושר זרמו על פניה כנהר המאיים לשטוף אותה אל
הלא נודע.
היא ישבה שם - אבודה. היא שיחזרה בראשה את כל מהלך שיחתם, את
כל האהבה והכעס שהתערבבו זה בזה ללא מעצורים, והביאו אותה
לבהות בשקיעה מאחורי המרחבים הגדולים הללו - לבדה.
היא אהבה אותו - היא כל כך אהבה אותו... ולבה שאהב כל כך התנפץ
כעת לאלפי רסיסי קריסטל קטנים שזלגו על לחייה כדמעות זגוגיות -
מלאות רגש שאבד. כל כך גדושות ברגשות אך עם זאת כל כך ריקות
מהן, אותן דמעות זדוניות - סוחפות איתן כל בת צחוק שעוד העזה
להשאר אי שם בפינות אפלות בליבה, שוטפות הכל החוצה, משאירו
בפנים רק את הכאב...
היא תהתה בליבה, מדוע היה כל כך חשוב לה לנהל את השיחה הזאת -
להבטיח לעצמה את אהבתו הנצחית, והרי זה לא כל תכלית השארותם
יחד.
מה שינה לה אם היא היחידה בשבילו או שאי שם יש עוד בנות
שיושבות על אותן חורשות בדיוק וצופות יחד איתו באותו הירח שכעת
היא מבקשת ממנו בתחינה את התשובות לשאלותיה - תשובות שכנראה
לעולם לא תשיג.
היא כל כך רצתה להתנתק מהעולם - מהעולם הזה ששורף כל כך הרבה
לבבות בלהבה אחת שחורכת את אחרוני הרגשות ובמקומם משאירה צלקות
ענק - המזכירות את מה שהיה באותו לב קודם,זכרון צורב, זכרון
שכל כך קשה למחוק.זכרון שחרוט שם , עמוק בלב באותיות קודש.
היא עברה כעת את אותו רגע - רגע של התבגרות, כאשר הסירה מעל
פניה את המסיכה, לקחה הפסקה קצרה בין הצגה להצגה - והרי כל
העולם במה..ואנו רק השחקנים..והיא - היא הייתה השחקנית הראשית
בהצגה שלה, הצגה שכעת ירד עליה המסך האחרון...
היא הסירה את התחפושת, ועמדה לרגע עירומה מול העולם - העולם
שסטר לה על לחיה..שרף את ליבה..וצרב את מה שעוד נותר לצרוב.
היא הסתכלה נואשת לעבר השמים - שסימלו את גבול אהבתה אליו,
השמים שכעת היו אפורים וחסרי הבעה, עיניה הכחולות היוו כעת את
האוקיאנוס העמוק והתכול שהיא החלה שוקעת בתוכו - שוקעת ללא דרך
חזרה.
היא כל כך אהבה אותו - והוא?
הוא עמד שם מולה וחדר לתוך עינייה עם עייני האזמרגד שלו שזהרו
בלי קץ, היא עמדה שם - חסרת אונים מול העולם הגדול - ובעייניה
משתקפת דמותו הרחק מעל המרחבים הפתוחים, היא הביטה בעינייו הוא
רכן אליה, ושפתייו רפרפו על שפתי הדובדבן שלה, דמעותיה התערבבו
בדמעות ההבטחות שלו - שלעולם לא יקיים - והעולמות של שניהם
נפגשו שוב...אולי בפעם האחרונה...