[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יניב הרשקוביץ
/
קולונל שום דבר

בית ספר ישן

ג'ים התעורר בבוקר, וכמו כל יום ביומו הוא ניגש אל המטבח להכין
לעצמו טוסט עם חמאה ודבש. כמו שאהב תמיד. ג'ים לא ראה הרבה
מאביו שהיה איש קבע בצבא הבריטי, 'קולונל של שום דבר' היה קורא
לו ג'ים. אמו הייתה עקרת בית, היא לעולם לא למדה או עבדה מעבר
לתיכון מפני שחלומה היה לתחתן ולטפל בבית ובילדים. לא ממש נשאר
לה במה לטפל אחרי שג'ים התבגר, מפני שהוא היה ילד יחיד וכל
דאגותיה התרכזו בו. במיוחד עכשיו שקיבל מכונית משלו, כסופה
ומבריקה למרות שהייתה קצת ישנה. אביו אמר לו שמכוניתו הראשונה
תהווה השפעה בחייו. הוא לא ידע כמה. משפחתו, משפחת וורטיק עברה
לא מזמן לאזור מערב לידס. אביו של ג'ים רצה שהוא ימצא חברים
חדשים אחרי שבאזור מגוריהם הישן הסתבך עם ה'קהל הלא מתאים' כפי
שנהג לומר.

אחרי ארוחת הבוקר והתארגנות מזערית, יצא לקראת יומו הראשון
בבית הספר. בדרך נתקל בשכנתו, שמאוחר יותר הסתבר לו שלומדת
איתו בבית הספר. 'היי אני ג'ים, אני חושב שראיתי אותך בעבר'
אמר לה והוסיף בכמה משפטים לא ברורים שלא התכוון להוציא משפט
התחלה נדוש, רק לנסות להזכר. אחרי שסיים את דבריו וקימט במעט
את מצחו כמו שעושה בכל חיוך מבויש ענתה לו שכנתו 'אתה לא
הראשון'. אחרי שנמחק החיוך מפניו ופניה במפתיע החליפו את צבעם
הרציני בחיוך מסופק ג'ים ביקש בציניות שתמשיך להיות כה נחמדה.
למרות הפגישה המביכה הזו, וגסות הרוח הציע לה הסעה לבית הספר,
אז גילה שהם לומדים באותו אחד. שכנתו שלא גילתה בשלב זה את
שמה, היא גם סירבה להצעתו ואמרה שלה כבר יש הסעה משלה. וכשהרים
את גבותיו בהבעת פנים קצת טיפשית הבחין במכונית המתקרבת מלאה
באנשים, לא הכי מתורבתים, שבאו לקחת את שכנתו. 'בואי כבר סוזי'
קרא לה אחד, ומהר מאוד המכונית וסוזי יצאו מטווח הראייה של
ג'ים.

בהגיעו לבית הספר, ראה ג'ים את הארונות החדשים, שנראו בדיוק
כפי שזכר מבית ספרו הישן. לאחר מכן שניסה להכיר את אנשי בית
הספר ראה את הבעות הפנים החדשות שגם אותן ראה בבית ספרו הישן,
מדי יום ביומו. זו הפעם השלישית שג'ים ראה תיכון חדש שנראה
בדיוק אותו דבר כמו הקודם. הוא נהג לספר שלכל בית ספר יש כמה
דמויות שחייבות להתקיים, דמויות אשר שומרות על הנורמליות של
החברה. ואביו אמר לו, שפשוט כך בנויה חברה נורמלית, והבית ספר
בנוי מאנשיו. אביו גם נהג לספר שהחברה בנויה ממוסדותיה וג'ים
ראה בזאת ניסיון פטריוטיות עלוב על ידי מילים ללא מעשים. אחרי
שמונה שעות בבית הספר החדש של המעמד הבינוני של לידס, הלך ג'ים
אל מכוניתו וראה שבבית הספר החדש יש מקוריות מסוימת, בפעם
הראשונה חתכו לו את הצמיגים.

לידס עדיין לא זכתה לראות זעם מפניו של ג'ים, הדיכאון היה חזק
מדי בשביל להכיל כעס. אחרי שהחליף צמיג, והגיע אל ביתו, ראה את
סוזי, שכנתו עם אחד מחבריה שהיו במכונית מהבוקר. הוא יצא
מהמכונית וניגש אליהם. חברה החל להתגרות בו, אחרי אמרות
מסוימות וחוסר הצלחה להרגיז את ג'ים אותו חבר של סוזי החליט
ללכת אל מכוניתו ובדרך אמר 'פחדן'. לידס זכתה באותו אחר צהריים
לראות את זעמו של ג'ים בפעם הראשונה וזעמו עזר לו להכיר את
יועץ בית הספר החדש. ישן.


מה אתה עושה פה

'אני תום, היועץ של בית הספר. אני שמעתי שהיו לך כמה בעיות
הסתגלות. מוזר, אתה נראה לי אדם חכם, יש לך ציונים טובים
מהעבר, אתה נראה טוב. מה הייתה הבעיה? מה קרה?' כך פתח היועץ
את הפגישה. וג'ים התחכם וענה 'לפעמים מלכת היופי מרגישה לא
יפה, אולי פשוט אין לי תקווה'. ג'ים לא שיתף פעולה והפגישה לא
עזרה. 'כמו בעבר, בבית הספר הישן' אמר ג'ים, בדרך החוצה עם אמו
שבאה לאסוף אותו, מודאגת וחיוורת, פוחדת כשרואה אותו צוחק עם
המצח המקומט.

החדר של היועץ עמד באמצע בית הספר, עם חלון ענקי באמצעו, במקום
הגרוע ביותר שיכלו לחשוב לשים אותו. כל מי שהיה שם היה נראה
לכל העולם. היו מעט שלא שמו לב לכך, שפשוט לא הרגישו, אולי הם
היו מתוסבכים מדי בשביל להבין. אולי פשוט היועץ היה טוב
בתפקידו. כמה ימים לאחר המקרה, ראה ג'ים ילדה בתוך החדר של
היועץ, עם החלון, מחזיקה בשדכן, עם תחבושת קטנה על היד. פניה
היו ישרות וחיוורות במעט, היא לא צחקה, היא הגיעה לשם ישר מנמל
התעופה, עם התחבושת על היד. קטיה הייתה תלמידה חדשה, שהגיעה
מברית המועצות, לבד בלי משפחתה. לעומת ג'ים היא נשארה שם הרבה
זמן, וכנראה שיתפה פעולה. כל שעה, בין שיעור לשיעור הסתכל ג'ים
אל החלון הגדול, באמצע הפרוזדור, וראה אותה, יושבת מול היועץ
ומשחקת עם השדכן.

הוא צעד לעבר החלון, הביט בה וכשמבטיהם הצטלבו, פנה אל היציאה.
הייתה לו הליכה קשה, היה נדמה שהוא מרוכז בצעדיו, אל עבר
מכוניתו, בלי להרים את ראשו, בלי להראות את הבעת פניו, שנראתה
עצובה וקרה. הוא זרק את תיקו במושב האחורי ונכנס אל מכוניתו,
עבר את הדרך שכבר הסיפק להכיר, שנראהת כל כך דומה לכל הדרכים
שראה בעבר והגיע אל ביתו. הוא לא ראה את סוזי הפעם, לא אותה
ולא את חברה שהיה רואה המון, מפני שהסתובבו כל היום בכל האזור
הקטן של העיר, שהחלה להראות כמו עיירה קטנה, רק שבה אף אחד לא
ידע דבר על אף אחד אחר.

לקראת ערב החליט לנסוע ג'ים בעיר, לשוטט. בדרך נתקל בחבורת
סוזי, כך החל לקרוא להם. הם כעסו על כך שג'ים הכניס מכות לדין,
שהיה כמו מנהיג לחבורה. וכנקמה החלו לרדוף אחריו במכוניותיהם.
ג'ים שלא הכיר את הדרך כלל, נסע לכיוון בית הספר, שם ראה צוק
קרוב ביומו הראשון בדרכו למקום. הוא נסע בכל המהירות שיכל,
ורודפיו שהבינו את דרכו החלו להזיע. מתחת לדמותם הקשוחה הוא
חשב, בלי לדעת שהם מזיעים, בטח יש רצון לחיות, לעומתו. באמצע
הדרך הם כבר בלמו, והוא המשיך לנסוע לעבר הצוק, מהר. סוזי יצאה
מן המכונית וראו רגשות אמשה על פניה, רגשות אשמה שלא הייתה
נחמדה יותר. אבל מעט לפני הצוק מכוניתו לקחה שמאלה פגעה בפח
בית הספר וביום שלאחר מכן, ג'ים מצא עצמו בחדר היועץ כשחבורת
סוזי צוחקת מבעד לחלון.

כשחיכה ליועץ, נכנסה קטיה, שלא הציגה את עצמה ושאלה בגסות 'מה
אתה עושה פה?'. ג'ים לא ענה, הוא לקח את השדכן לפני שהיא יכלה
להגיע אליו, ושאל אותה מה היא עושה פה. קטיה התביישה והאדימה,
היא לקחה את הכיסא שבצד החדר, שגם אותו רואים מהפרוזדור ושתקה.
אחרי רבע שעה שהיועץ עדיין לא הגיע, לג'ים נמאס והוא ניסה
לפתוח בשיחה. הוא שאל את קטיה כל מיני שאלות, ואחרי שכבר וויתר
היא אמרה 'מה אני עושה פה? אני באתי לבית הספר החדש שלי, פה אף
אחד לא מוכר לי, הכל חדש, הכל שונה, ואני לבד לגמרי' וכשסיימה
את המשפט יצאה מן החדר והשאירה את ג'ים לבד, לחכות ליועץ
שכנראה גם יתן לו עונש הפעם.


הבקתה של בית הספר

ג'ים קיבל עונש שנראה לו קשה בהרבה ממה שהגיע לו, במיוחד מפני
שחשב שפשוט צריך לעזוב אותו בשקט. הוא טען שהיועץ נטפל אליו
מפני שהוא לא שיתף איתו פעולה. ג'ים היה צריך לעזור בשיפוץ
הבקתה הישנה של בית הספר. שם רצה המנהל לכנס כיתות ל"זמן חברה"
שהיה אחד מהביטויים האהובים עליו. כל יום אחרי בית ספר ג'ים
בילה שעה בבקתה, לפעמים בצביעה, לפעמים בנקיון הרצפה, לעיתים
בשינה...
הוא ניסה למצוא מישהו שיהיה חבר שלו, אבל באותו זמן הוא הדחיק
כל מי שהתקרב אפילו טיפה. היה קשה להתקרב לג'ים, הוא תמיד נראה
מוטרד, תמיד היה שקט וכשחייך היה נראה שיכור לחלוטין.

לאחר בערך חודש של עבודה בבקתה, ג'ים שמע שעוד שבוע כאשר הוא
יסיים את מחויבותו שם, תבוא קטיה לקשט את המקום, ולהמשיך את
עבודתו. קטיה לא נשלחה כעונש לבקתה, היא ביקשה לעבוד שם, מה
שנראה מוזר לכל בן נוער נורמלי. ג'ים באותו רגע החליט, בניגוד
מסוים לאופיו, להמשיך לבוא לבקתה אחרי שתסתיים מחויבותו. וכמו
שהחליט הוא הגיע לשם, יומיים לאחר שסיים אחרי בית הספר, וראה
את קטיה, מסדרת, ומקשטת. הוא נכנס בלי שתרגיש והתיישב על הכסא
החדש שהביאה. במטבחון עמד הקומקום, שלא פעל עד שג'ים עזר לו
במעט, ואחרי כמה דקות קטיה נפלה בבהלה ישר לידיו של ג'ים.
'תסלק את ידיך ממני, ותסתלק מפה' היא גערה. 'אני החזרתי את
המקום הזה למצב הומני, אני מבקש קצת הערכה. למה את לא מסתכלת
אל פני כשאני מדבר איתך? אני לא יפה מספיק בשבילך? לא מעניין?
את לא רוצה חברים בבית הספר החדש?' אמר וחייך, הוא לא ציפה
לתשובה, מפני שקטיה הייתה די ביישנית וסוגרה. אבל... 'אתה תהיה
חבר שלי? תפגוש אותי היום בשמונה בבקתה.'

באותו ערב הגיע ג'ים אל הבקתה, הוא הגיע מוקדם יותר מפני שרצה
"לסדר את האווירה". היה לו ביטחון בלתי מוסבר עם קטיה, ביטחון
של מצא בשאר אנשי העולם. לא ביועץ ולא באביו. קטיה נכנסה אל
הבקתה, שהייתה חשוכה במקצת מלבד לכמה נרות. על הרצפה הייתה
מונחת מפה, מעט אוכל ושתייה, וספר פתוח שישב שם. ג'ים ישב בצד
רוב פניו מוסתרים תחת חושך מוחלט, הוא בחן את קטיה ואת
תנועותיה. היא מצדה התיישבה על המפה רחוק מג'ים. 'אתה שמעת את
הסיפור שלי, לפחות את התמצית שלו, עכשיו תספר לי למה אתה ככה.'
'אני. מה זה ככה? אמא שלי הבשלנית הטובה בעולם את יודעת? היא
יכולה לעשות הכל, אוכל איטלקי, אוכל אקזוטי, ביתי.' עצר ונשם.
הוא יצא במעט מן החושך, עדיין רחוק מקטיה. 'אמא שלי סיפרה לי
שאת אבא תפסה בארוחה, אלו היו המילים שלה. מתאים לאחד כמוהו
להתחתן עם מישהי בשביל הבישולים שלה.' ג'ים קם מכסאו והתיישב
ליד קטיה. 'אתה לא ענית לי לשאלה' אמרה, 'מה את אומרת אה,
נצטרך לתקן את זה, הבאתי לך כריכים.' הוא הסתכל על האוכל,
והגיש לה כריך בצלחת, לידו חתיכות עגבנייה, מלפפון וקצת חסה,
החסה הייתה יותר בשביל המראה מאשר הארוחה. 'אתה חושב שאתה
תצליח להשיג אותי בארוחה?' היא חייכה. 'מי אמר לך שאני רוצה
להשיג אותך. חשבת על זה?' הוא התרחק בחזרה לכסאו.

קטיה נפתחה אל ג'ים ספרה לו כמה קשה היה לה, כמה קשה היה להגיע
לארץ זרה. ג'ים נפתח קצת אליה, הוא לא סיפר לה על קולונל שום
דבר, אבל סיפר לה על ילדותו. אחרי הלילה הקצר חזר הביתה ובבית
חיכה לו אבא. 'איזה ילד חוזר הביתה בשעה כזו?' גער בו אביו מיד
כשנכס לביתו. 'הייתי בבקתה' ענה לו ג'ים. 'מה אתה עושה בבקתה,
איזו בקתה?' 'יש בקתה ליד בית ספר, לא משהו מיוחד, אני ומישהי
מבית הספר עבדנו עליה, ככה ביקשו מאיתו איזה כמה אנשים בבית
ספר, היועץ ועד כמה... ניקיתי ו... מה זה משנה אני לא רוצה
לדבר על זה עכשיו.' 'אין לך זמן לאבא שלך? ספר לי על ה...
מישהי הזו' אמר אביו של ג'ים בגיחוך קל. 'לא עכשיו.' ג'ים עלה
לחדרו, הוריד את בגדיו והחל לכתוב.

לכבוד אף אחד,

שום דבר שאל אותי כל מיני שאלות. אני לא ראיתי אותו כבר הרבה
זמן אבל אני מרגיש את הנוכחות שלו. הוא מופיע על הפנים של כל
אחד מהם. הוא רוצה להפוך אותי לאחד כמוהו, הם כולם רוצים את
זה, רק ככה הם יהיו מרוצים. פגשתי היום מישהי, היינו בבקתה,
המקום הוא כה חשוך, מזכיר לי את הבית הישן שלנו, כששום דבר היה
עוד סמל. אני הייתי קטן אבל אני זוכר הרבה. הוא אהב לשחק עם
הבן של השכנים אבל אף פעם לא איתי, הוא אמר שאני צריך להיות
קשוח. מתחת לעור כולנו אותו דבר, אף אחד לא קשוח. אני לא רוצה
לספר לו על הבקתה, ולא קטיה, לא רוצה שהשום דבר יכנס אליהם.


שום דבר שלי ושל סוזי

כמה ימים מאוחר יותר, בלילה, בילו הוריו של ג'ים במסיבת השכן,
אבא של סוזי. אבא של סוזי היה איש שום דבר מובהק בשביל ג'ים,
הוא לא היה קולונל כמו אביו אך איש שום דבר בלי ספק. הוא לא
עמד על שלו, ולא עמד לצד בתו, הוא לא אהב את בתו לפי מידותיו
של ג'ים. ג'ים אהב את חיי הצבא, אך פחד להתגייס, הוא פחד להיות
כמו אביו, הוא פחד להתפס בריקנות.

'ג'רלד, אני כה שמח שיכולת להגיע, אמר אביה של סוזי. הכרת כבר
את בתי ואשתי?' 'כן ג'ון, הכרנו כבר ביום שעברנו הנה, מה
שלומכן בנות?' הן לא ענו, רק חייכו בנימוס כמו שהיה נהוג לעשות
בין אנשים שאין להם מה לומר אחד לשני. בהתבגרותו היה שואל ג'ים
את אביו איך אנשים שאין להם דבר להגיד אחד לשני, מדברים שעות
ואנשים שאוהבים לא מדברים כלל. אך אביו של ג'ים לא התייחס והלך
למזוג לעצמו כוס ברנדי. אמו של ג'ים החלה לרקוד, ואביו לעשן
סיגר, האווירה הייתה קודרת ומשמחת את האגו הבורגני שהרגיש עשיר
במקצת ליום אחד, זו בעצם הסיבה למסיבות בלתי מוסברות בלי כיף.
לפתע הגיע טלפון עבור אביו של ג'ים. 'ג'רלד, יש לך טלפון, זה
מהמשטרה.'

'שלום, מה אני יכול לעזור בבקשה?' 'בנך יושב אצלנו בתחנה, אני
מבקש שתבוא לקחתו מכאן מפני שאנו חסרי צוות אחרי שריפה שפרצה
היום.' 'שריפה?! אני כבר בא לקחת את בני.' ניתק את הטלפון מיד
ולקח את אשתו אל המכונית, כמובן אחרי שהתנצל והסביר בשקר לבן
קטן שיש בעיה שדורשת את תשומת לבו הייחודית.

כשהגיע לתחנה ראה את ג'ים יושב על כסא, מעט שיכור, ללא המעיל
שלו. 'מה קרה לך ג'ימבו? למה הפנים העצובות? אל תדאג לדבר, אני
אדבר עם השוטר ואסדר את הכל.' 'אין בעיה אבא, אני רק יושב
כאן.' אמר בגיחוך ונפל אל תוך ידי אביו, עם חיוך שיכור ובמצב
חצי עילפון.

אחרי שיחה בין השוטר לג'רלד, אביו של ג'ים, הוריו לקחו אותו
הביתה, לשינה ארוכה שבסופה הנגאובר רציני. 'הראש שלי!' זעק
בבוקר. 'שתה מהקפה' אמרה לו אמו. היה לו את המבט הכי מוזר, הכי
מפחיד, קצת משועשע. 'מה קרה אתמול ג'ימבו?' שאל אביו. 'אתה לא
חוזר לצבא?'
'אני אחזור כשיגיע הזמן, מה קרה?' 'לא קרה דבר אבא לא קרה דבר,
בבקשה צא לי מהחדר אני צריך לכתוב מכתב.' 'עכשיו מכתב' אמרה
אמו. 'נדבר אחר כך אמא, בסדר?'

וכשנשאר לבד בחדר מלמל לעצמו 'אני צריך לספר למישהו, הוא לא
יקשיב, אני פישלתי שם, אני צריך לכתוב מכתב, מכתב לאף אחד, רק
בשבילי, מה הם יעשו לי. אולי זה לא יהיה נורא, אולי זה
יעבור.'

מכתב לאף אחד

לכבוד אף אחד,

אני פישלתי אתמול. אף אחד אתה צריך להבין, אני וקטיה יצאנו
אתמול שוב,    היא כל כך יפה. היינו בגן, ולא בבקתה כמו בפעם
שעברה. קטיה סיפרה לי על משפחתה, יש לה חמישה אחים, הם כולם
בלונדינים. אבא שלה עבד בצבא הרוסי, הוא קולונל כמו אבא שלי.
היא סיפרה לי שאביה תמך בה תמיד, וכשהיה להם קשה הוא שלח אותה
לכאן, מפני שפחד לחייה. כל האחים שלה התגייסו והצבא דואג להם,
ואמם נפטרה לפני שנתיים. זה סיפור עצוב, אבל אני שמח שהיא כאן,
למרות שפישלתי כל כך. אף אחד, נישקתי אותה והיא התנגדה, לא ממש
התנגדה אבל... היא לא רצתה.
היא הלכה הביתה, ולא קבענו דבר, אני לא יודע אם היא תדבר איתי
בבית ספר. הלכתי לבקתה אחרי הפגישה הכושלת, אבל היא נשרפה,
ואני מיד הלכתי לבקבוק, שאני עדיין מרגיש אותו וגם אתה לפי
צורת הכתיבה שלי, היא שונה ואני מרגיש את זה בעצמי.
עכשיו אני צריך אותו, איפה הקשוח שיעמוד לצידי, למה אני בעצם
לא מנסה לדבר איתו, אולי הוא יהיה חזק גם בשבילי? אולי פעם אחת
הוא יהיה אבא שלי. אני זוכר כשהוא לימד אותי לרכב על אופניים,
הוא הביא לי את הראשונות שלי כמתנה ליומולדת שבע. חשבתי שהוא
ישחק איתי בפעם הראשונה, ובצורה מסוימת הוא שיחק, הוא אמר לי
מה לעשות ואיך, הוא אפילו הבטיח שנרכב ביחד. הוא בשלו ואני
בשלי...

'אבא! אנחנו צריכים לדבר, רצית לדעת מה קרה, רצית לדעת עם אני
יוצא. עכשיו! לא אחר כך!'
'בן למה אתה כל כך כועס עלי? מה אני אי פעם עשיתי לך? אני עובד
רק בשבילך ובשביל אמא.'
'פעם אחת אני רוצה שתגן עלי כשאמא מאשימה אותי סתם, פעם אחת
אני רוצה שתתמוך בלי לשאול מה קרה ולהעביר ביקורת, פעם אחת אל
תבקש ממני להיות חזק ותהיה חזק בשבילי!'
'אם תהיה חזק אתה תהיה בסדר, אני צריך לחזור לצבא עכשיו
וכשאחזור נדבר' אמר ויצא מן הבית. 'אנחנו לא נדבר על זה אבא'
לחש לעצמו ג'ים 'לעולם.'


הבן של הקולונל

יום שישי אחר הצהריים, ג'ים חזר מהבית ספר, סוזי הייתה חמישה
צעדים מלפניו כל הדרך, אך הוא לא אמר מילה. החל לרדת גשם,
תחילה חלש, נעים. הייתה הרגשה של פסטורליות, המראה קצת הטשטש,
והרוח לטפה את שיערה של סוזי שהתנופף קלות. הרחוב היה ריק, רק
ג'ים וסוזי, אך לא נשמעה מילה. הרעש היחיד שנשמע היה ישירות
מאמא טבע. הטיפות אשר נופלו על הקרקע נתנו קצב לא קבוע מרגיע
בצורה מוזרה, הצעדים של ג'ים ושל סוזי נתנו קצבים משלהם, כל
אחד בחוזקו ובדרגתו. הגשם התחזק, ולסוזי לא הייתה מטריה, ג'ים
שראה אותה רועדת, נראית חלשה בפעם הראשונה, הגביר את צעדיו
והשיג אותה. 'קחי' הוא אמר לה בקול שקט מאוד. סוזי עצרה ואיתה
גם ג'ים, התבוננה בפניו, הגשם נטף על פניה וכן על פניו, הוא
פתח את המטרייה מעליהם והם החלו ללכת יחד תחתיה. קצבם היה אחיד
הפעם, איטיות מטריפה, לא מתאימה לגשם החזק ולקור, אך לא נראה
שלהם היה איכפת. לא נאמרה עוד מילה בינהם, הכל נעשה לאט, בלי
מחשבה, הכל היה ברור, לשניהם, לא היה מוביל ולא היה מובל. ג'ים
וסוזי הגיעו אל שכונתם, הוא ליווה אותה עד דלתה, עדיין ללא
מילה. הם נכנסו תחת הגגון אשר עמד מעל ביתה של סוזי שהיה מפואר
ביותר, ניצב גדול ובולט בשכונה. אז ג'ים הוריד את מטריותו,
עדיין הכל נעשה באיטיות ואיכשהו הרגיש שסוזי והוא מתחילים דף
חדש. הוא אמר בקול רך 'שלום, אני ג'ים, עברתי לפה לא מזמן
ממנצ'סטר.' 'אני יודעת, שמעתי עליך, אתה הבן של הקולונל' לפני
שהמשיכה את המשפט הוא גיחך מעט. הגיחוך נראה לה תמוהה והפתיע
גם את ג'ים עצמו שהיה רגיל להאדים ולאבד את כל שפיותו כאשר
קישרו אותו עם אביו. לאט לאט, החל לפתוח את מטריותו וירד
במדרגות הקרובות לביתה, היו רק שתים, כמו ליד כל הדלתות
בשכונה. הוא החל ללכת אל ביתו ובדרך שמע קול והסתובב. 'אני
סוזי. נעים מאוד.' היא חייכה אליו, הסתובבה, ונכנסה אל תוך
ביתה. ג'ים הרגיש מרוצה, הלך לביתו וחשב כל הדרך עד לדלתו על
ההליכה ההזויה של שני השכנים אל ביתם. לפני שפתח את דלת ביתו
עצר וחשב על קטיה, הוא הסמיק תחילה לאחר מכן ישר את פניו, הרים
את ראשו מהמנעול והביט אל ביתה של סוזי. הוא חייך שנית ומיד
כשנכנס אל ביתו ישר בחזרה את פניו ומיהר אל חדרו, להחליף את
הבגדים הרטובים. באותו יום התרחש שינוי גדול באופיו של ג'ים,
הוא הרגיש כי הקשר שלו עם אביו ניתק מבחינה מסוימת. הוא ידע
שהוא עדיין בנו של אביו, אבל לא היה איכפת לו, הוא לא פחד יותר
מהשום דבר שהרגיש שרובץ עליו. הוא כבר לא הרגיש שהוא הבן של
הקולונל והדאגה היחידה אשר נותרה לו הייתה העבר. הוא פחד כי
יתפרץ החוצה בפעם הבאה שיקראו לו פחדן, או הבן של הקולונל. הוא
אפילו כתב על כך במכתביו שכבר לא נמענו לאף אחד, במקום "לכבוד
אף אחד" כתב "לכבוד מישהו" ופעם אחת "לכבוד הקולונל".

מעתה ג'ים ידע כי הוא הבן של קולונל שום דבר וכתב לו מכתב
לוויה, אבל בעיותיו לא נגמרו עדיין. בעוד הצל הזה תמיד ירדוף
אותו, חייו ממשיכים, בעיותיו ואהבותיו... אהבותיו. ג'ים הרגיש
כי עכשיו נותר לו לבחור בחירה הרבה יותר "רגילה לגילו". הוא
ידע שהוא מחבב את קטיה וידע שמחבב את סוזי, למרות איך
שהתייחסה. הוא פחד לעתידו הרומנטי ולא ידע מה בראשן של
הדלקויות הנעורים שלו.


ג'ים פוגש את החבר לשעבר של סוזי

יום למחרת הארה של ג'ים, יום שבת בבוקר, בוקר לח בלי משב רוח.
כמו כל יום ביומו הוא ניגש אל המטבח להכין לעצמו טוסט עם חמאה
ודבש. כמו שתמיד אהב. גם השלמה עם הפחד הגדול של נעוריו לא
שינתה את ארוחת הבוקר. גם את החור על הברך במכנסיו ההארה לא
שינתה, אבל לג'ים לא היה איכפת. הוא יצא מביתו, אמר שלום לאמו
ולקולונל שבכלל לא היה בבית. המכונית הייתה מכוסה בטיפות של
טל, והיה צריך לנגב את השמשה. ג'ים הוציא מתלית מן המכונית,
והחל לנגב את החלונות. כשסיים הסתובב להחזיר את המתלית אל
מקומה וראה מול עיניו את סוזי, עומדת מולו ומחייכת. 'חבר שלי
לא בא לקחת אותי היום, אתה חושב שאולי אני יכולה לתפוס טרמפ
איתך?' 'כנסי' אמר לה והחזיר את המתלית למכוניתו. השניים נכנסו
למכונית, וסוזי אמרה 'אז אני מניחה שאת היום הזה נתחיל ביחד'
ג'ים חייך והשיב 'כנראה.'

הנסיעה הייתה נחמדה, שיחה קלה, נחמדה. ג'ים שיחק אותה קר רוח,
לעיתים העביר מבט על סוזי כשהצליח להשאיר אותה חסרת מילים,
והיא הגיבה בהסמקה. נראה כי סוזי הפכה לאדם שונה לגמרי. אך
בהגיעו אל בית הספר נלקחה ממנו הרגשת קור הרוח המאולצת והוא
נעתר באדישות חיצונית ולחץ פנימי. כשחנה כבר התנפלו עליו חברה
של סוזי וחבר שלו בעל מראה מפחיד ואלים. 'מה אתה רוצה מחברה
שלי פריק' אמר חברה של סוזי שעמד ניצב וזקוף במעיל העור שלו.
הוא לבש ג'ינס חדש ומגפיים גבוהות, ממש דמות משנות החמישים,
חשב ג'ים. 'רק הסעתי אותה, זה הכל' אמר. החבר המפחיד נדחף
לשיחה וכשהתחיל לדבר טחב פתק אל תוך כיסו של ג'ים 'לך לחברה
שלך, הרוסייה הזו, הנה היא שם. יושבת לבד כמו תמיד, מחכה שרק
תשלים אותה.' ג'ים לא ראה מוצא טוב מהשיחה ונוסף לכך ראה
הזדמנות בישיבה הבודדה של קטיה. היה לו מה לומר לה, היה לו
יותר רצון להקשיב למה שהיא רוצה לומר לו. הוא הלך, הביט כמה
פעמים אחורה לראות שמכוניתו נשארת חסרת פגמים והתעללויות,
והגיע אל קטיה. הוא התיישב לידה, לא אמר מילה, ניסה למצוא
תנוחה נוחה. באמצע התנועה שלו, בין תנוחה לא נוחה אחת לשניה,
קטיה הפסיקה את תזוזתו ואמרה 'בו נתחיל מחדש, לא לגמרי מחדש,
אבל בו נצא ביחד, תתן לי הזדמנות שניה?' 'בואי לשיעור'.

בין מילות המורה המרדימות, השעמום גבר, הריכוז כבר ברח מזמן
והשעון תקתק לאט יותר משניה לשניה. קטיה וג'ים ישבו יחדיו, אחד
ליד השני, והיא הבחינה בפתק הטחוב בכיסו של ג'ים.
אותו פתק שהוכנס בכוח וכעס אל כיס מעילו של ג'ים, רק שעה לפני
כן. ג'יחם חשב על אותו אדם, החבר של החבר של סוזי, 'החבר
של...' הוא חשב, אף פעם לא מובן איך החבר של, נדחף. או מדוע.
אנשים אשר מבצעים את ה"תפקיד" - חבר של, תמיד נאמנים משום מה,
גם כשלא נמצאת לכך סיבה הגיונית. אותם אנשים לא מובנים לחברה,
כלומר לא מובן למה הם אינם חיים את חייהם האישיים מפני שבדרך
כלל הם די מוכשרים. אחרת לא היו משתמשים בהם כהחבר של. החבר של
החבר של סוזי היה גדול ומפחיד, הוא לא נראה טיפש ובהחלט נראה
מאיים בחזית. ג'ים לא ניסה להבין מדוע ולמה אותו אדם לא חיי את
חייו, הוא כבר לא ניסה להבין הרבה דברים, הוא השתנה, הוא
התבגר. קטיה בזהירות הוציאה את הפתק מכיסו של ג'ים שלא שם לב
יותר מדי למתרחש בשיעור, לא לידו ולא מולו. קטיה פתחה בזהירות
את הפתק ולא פצתה פיה מהלם כאשר קראה את המילים הכתובות 'אל
תתקרב אל סוזי'. מיד התפרצה קטיה מכסאה ויצאה מן הדלת כאשר היא
בבירור המומה ומדוכאת בו זמנית. היא הלכה במסדרון הארוך והקשה
של בית הספר, הגיעה אל חדרו של היועץ, שלא היה באותו יום,
והתיישבה בכיסאה הישן שהתרגלה אליו כשהגיעה אל בית הספר. ג'ים
נשאר בכיתה כמה דקות אחריה, לקח לו מעט זמן לתפוס מה התרחש, אך
כשהבין יצא, באדישות מופלאת, מן הכיתה, והתבונן בקטיה ממקומו.
הוא עמד מול המסדרון הארוך, ראה את המראה הכואב של קטיה בחלון
הרחוק בסופו של המסדרון, הסתובב ויצא מן הבית ספר. הוא רצה
לגשת אליה, אך הרגשת חוסר וריקנות גרמה לו לצאת מבית הספר.
הרגשה מוכרת ששנא. ג'ים ניגש אל מכוניתו בצעדים איטיים, פתח את
דלתו, נכנס והחל במסע ללא מקום יעד או זמן.

אחרי נסיעה ארוכה, אשר עברה בכל סמטה ו"חור" של העיר וחלקים
שונים של המדינה, הגיע ג'ים למקום מוכר, אל הבקתה. אותה בקתה
ישנה אשר נשרפה, שם לא ציפה למצוא נפש אדם, ואפילו חיה. גם בעת
עמדה הבקתה באזור לא היו מגיעים אנשים לאזור, רק קטיה וג'ים,
ומאז הם כבר לא באים. להפתעתו המוחלטת הייתה שם נפש אחת, נפש
אהובה ושנואה, מוזרה ומעניינת, אך באותו עת מפחידה. סוזי הייתה
שם, היא חיפשה אותו אחרי ששמעה שהוא הבריז מבית הספר, בבוקר
אותו יום. 'לא ידעתי איפה לחפש, אלב כנראה שידעתי איפה למצוא'
היא אמרה. 'רבת עם החברה?' היא שאלה. 'היא לא חברה שלי' אמר
ג'ים בקול עמוק וקר רוח. 'הוא גם לא' סוזי מלמלה. 'מי גם לא?
מה גם לא?' 'הוא לא חבר שלי יותר, הם לא יציקו לי יותר' היא
אמרה לג'ים בשמחה. באותו רגע, בהתרחשות נעורים עוצרת נשימה
למרות שכיחותה, נפתח ג'ים. הוא סיפר על הקולונל, על שיוניי
חייו, על כל מה שקרה בעברו, וסוזי השיבה בעצות ובשיתוף הבעיות
האישיות שלה. מהר השיחה הפכה הומוריסטית וקלה, והחושך תפס את
השניים בין מילים ומשפטים. 'בואי הביתה' ג'ים אמר, ולקחה,
ושנית ליווה אותה לביתה כשהפעם הוא מוסיף בסוף נשיקה קלה על
שפתיה והסתובבות מהירה אל ביתו.


שנים על גבי שנים

שנים עברו מאותו ערב, אותו ערב שנחקק בזכרונו של ג'ים ושינה את
מסלול חייו, את גורלו. עתידו אמנם לא היה הדוק בעתידה של סוזי
או של קטיה אך שתיהן השפיעו על חייו. ג'ים חיי את חייו
באובססיה לא נפסקת שמהגורל אפשר לברוח, וסוזי, קטיה וכל שאר
בני האדם שנכנסו ויצאו מחייו גרמו לו להרגיש כך.

סוזי הפכה לאשת עסקים מצליחה בניו יורק, והיום היא בעלת מניות
בכל החברות הגדולות. לסוזי יש בעל עשיר, צעיר ורזה וביחד נולדו
להם בן ובת מקסימים. הבת עושה להם קצת בעיות מדי פעם אבל הם
סומכים עליה ועל מערכות החינוך של ארצות הברית. לא מזמן סוזי
ובעלה ערכו מסיבת שכונה והזמינו את השכנים החדשים שלהם בשכונה
הבורגנית עליונה שבה לכל הבנים גדר גבוהה ולבנה.

קטיה חזרה למשפחתה ועזרה להם לשרוד. היה להם קשה מאוד, היו להם
בעיות כספיות והם היו צריכים לעבור חוויות שאף אחד לא מאחל
לעצמו. למרות כל הקשיים קטיה מצאה לעצמה בעל קצת שמנמן שעובד
במפעל הקרוב לביתם בשכונה הקרה והלא כל כך מסובסדת שלהם. את
בתם הבכורה הם לפני מעט זמן שלחו לארצות הברית בבית ספר אשר
מקבל מהגרים. הנסיעה היא לתקופת ניסיון ובינתיים קטיה קיבלה
כמה מכתבים מבתה שמבלה הרבה זמן אצל יועץ בית הספר, שלדבריה
עוזר לה להתאקלם בצורה טובה מאוד.

ג'ים, ירש את בית הוריו שעברו לשכונה של שקצינים גבוהים
משוחררים. הוא היום מגדל בן נפלא עם אשתו. אשתו יפיפיה, קצת
שקטה ומאוד טובה אליו. עד עכשיו לבנו יש ציונים מאוד טובים
בבית הספר והוא מקווה מאוד שילך בדרכו. ג'ים הפך להיות מהנדס
מצליח ביותר, והוא טוען שהוא נהנה מאוד מעבודתו שלפעמים דורשת
ממנו הרבה מאוד מאמץ וזמן. לפני כמה זמן התגלה מסמך מדאיג בתיק
של בנו, הכותרת של המסמך הלא ארוך ולא קצר הזה הייתה "מהנדס
כלום". ג'ים לעולם לא שמע על המסמך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעתם
שבברוקולי
ובקולורבי יש
בדיוק אותן
אותיות?


פרה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/03 17:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יניב הרשקוביץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה