על הלינולאום המהוהה אני והאבק
אוחזים זה את זו באצבעות קטנות
ובוערות.
החיוך שלך אוחז את קרביי ביד
אחת, ושתי סירות קטנות           של
מוך מפליגות על פני החדר.

בחוץ האור מבהיק ועכור, מלהיט
את הקרקע באלפי גוונים של צהוב,
במערבולת המוסר שולחים ידינו
אל הסכינים הסובבות.           אבל
איננו נחתכים.

במרוצתה, שולחת האדמה זרדיה
לעיני, כאטמי שלהבות רוח
יבשה, המגרים הלובן הקודח.
ארבע רגליים נחושות יוצאות
אל שבילי המריבה ואל
ההאנגר השרוף.              פתאום
גדר אחת נופלת.