מביט בתמונות שלך בעיתון ומתקשה לאמין שזו מציאות ומנסה לחשוב
שזה רק בדמיון. מוצא את עצמי במערבולת של רגשות ששורפת את כל
כוחותיי הנותרים. אני מביט ומתעמק בחיוך, בחיוך הזה שבתמונה
שלך בעיתון בצבע, אבל את כבר ללא צבע, שזה קרה ירדו כל הצבעים
מפנייך.
ברחוב שלנו, בכל עבר נרשם שמך בשחור שחודר עמוק ללב ומפתח
אסוציציות נוספות של כאב המתבשל בתוכי, המחשבות קושרות אותי
חזק למציאות והרגעים היפים שלנו צובטים כל פינה בגופי וחופרים
את עצמם עמוק בפנים, הופכים לזכרונות כושליים, מקשיים.
היית בדרך לביתי, בספינת אהבתך על הכביש השחור של חייך עד שהיא
טבעה, ואת איתה נעלמת, טובעת , ללא הזדמנות נוספת להחזיק את
ראשך מעל המים ואני לא שם כדי לזרוק לך רפסודה לעזרה והינך
טובעת לבד, על הדרך השחורה שהתמלאה באדום. עוד לפני שהספקת
להרים את דגל חייך הלבן האבן הגדולה מחצה אותך והפרחים הלבנים
כיסו אותה ואת שם לבד, שומעת את ההספדים והקינות שנכתבו לזכרך
עם גשם הדמעות שלא פסק, הגשם שכל- כך אהבת לראות כל בוקר ביום
שבת כאשר פקחת את עינייך, הבוקר שלא תזכי לראות שוב לעולם
מלמעטה כי ספינת אהבתך לקחה אותך גבוה אל -על ואת איתה עולה
מעלה בדרך שלא תוכלי לחזור בה לעולם בשנית, ואת נעלמת גבוה
כל-כך שאפילו אהבתי לא תוכל להחזיר אותך לידיי הפתוחות לפנייך
וידיי מתאבדות. הפרחים האדומים ששלחתי לך מצויים עדין באגרטל
בצורת גוף אישה על השולחן בביתך, נובלים והופכים לדם שנשפך
מגופך על המסלול השחור. הבית שלך עומד ריק ברחוב שתמיד סררה בו
דממה של רוגע אבל עכשיו זו כבר איננה אותה דממה אם כי דממה
ריקנית, עצובה, מגוננת.
את כבר לא במציאות וכל שנותר לי הוא לדמיין אותנו ביחד, עטופים
במעטפת אדומה, לוהטת מחום אהבתנו וממנו נוזלות טיפות אדומות
שגם הן לא מצליחות לכבות את אהבתנו. ודמך יבש, משתוקק אליי,
ואני לא יכול לחכות לך שוב, לחבק חיבוק של אהבה חמה, להקשיב
ולהשכיח ממך את המציאות שתמיד פחדת ממנה וסירבת להתחבר אליה.
לא הצעת לי לבוא איתך מעלה למקום מרוחק מהמציאות, למקום שבו אף
אחד לא יפריע  לנו ולא נצטרך להסתתר יותר מאף אחד ולא נפחד
לאהוב, רק אנחנו שניינו והריק שמסביב ושכשאני איתך זה כבר
לעולם לא ריק, זהו כל עולמי.
נמצא אני על הקבר שלך, מחכה שאולי תתעוררי והפעם תבקשי ממני את
עזרתי אבל מיד נזכר שבמציאות אין אביר על סוס לבן וכך גם אין
מצב לחיים לאחר המוות. כל חלומותיי נרצחו שדגל חייך הלבן הונף
וכל החלומות, הרגשות והציפיות כשלו והתפוגגו בין רגע. הדגל
הונף ולא על-ידי ולא על- ידייך , על-ידי מישהו שרצה  לפרק חלום
ולהשכיח אהבה, שהבין שמיקומך כפיה לא בעולמנו כי אין פיות
במציאות, אך מה עשית בעולמי כשהתאהבנו. כנראה שאין אהבת אמת,
כי פיה נמצאת רק באגדות ואני כנראה אנני המלאך שלך כמו שתמיד
אמרת או שגם אני הייתי טעות בעולם הזה כי פיות לעולם לא
משקרות. בוכה אני ושום דבר לא יוכל להחזיר אותך אליי, זה הדבר
שהכי מקשה עליי כי למדו אותי שלכל דבר יש פתרון וכנראה שלמוות
אין, למרות שגם המוות זו איננה תחנה סופית אם כי רק מעבר בין
עולמות. רוצה לשמור על השפיות שלי אך היא גם ככה כבר נעלמה
כשפגשתי בך, כשהתאהבנו פעם. הפעם הזה נראה כל כך קרוב בזמן אך
ממך כל כך רחוק. לא יכול להשתקם במציאות בלעדייך, זה הוכיח לי
שאין מציאות טובה והטוב שהיה לנו ביחד היה רק כדי שנדע מהי
משמעות הטוב, כמו שלעולם לא יכולתי לדעת מהי משמעות הלבד אם לא
היית נעלמת מחיי.
כל כוחי נעלם איתך ואין לי עוד כוח להלחם במציאות, וגם אין לי
בשביל מה כי את כבר לא במציאות, עושה את השיקול לאבד את גופי
ואיתו גם את כל תחושותי, כאבי והאושר שהיה נעלם איתך,כשנעלמת.
תמיד חשבתי שזו מציאות יותר מיידי טובה שנוכל להיות ביחד
מאושרים, אוהבים, נאהבים, אבל כשהייתי איתך לא היה לי זמן
לחשוב על זה ופנייך הזוהרות סינורו את מחשבותי הרעות וניצחו
אותן. שנעלמת הבנתי שאין פיות במציאות בדיוק כמו שחיי הם טעות
במציאות.
אני מפחד להתאבד ולעזוב כי כולנו פחדנים והאמיצים מתאבדים
למרות שגם הם פחדו מן המציאות אז הצתיירנו כולנו כפחדנים,
מסוגרים בתוך עצמנו ופוחדים להתוודות ולחשוף את רגשותנו.
ואני עכשיו לצידך, מת על קברך, נשמתי צפה על העננים והחיים
מלמעלה נראים כך כך מאושרים, עכשיו הבנתי למה פייתי רצתה לרדת
למציאות, למעטה, כנראה בדיוק כמו שאני התפתתי לרדת מטה כשראתי
מלמעלה פיה במציאות...