ההלוויה אמורה הייתה להתחיל בארבע אבל אני הייתי שם משלוש.
ביקשתי מהמפקד שלי שישחרר אותי מוקדם. הוא אהב אותי, אז הוא
הסכים בלי לשאול בכלל למה. מזל, כי אין לי מושג איך הייתי עונה
לו.

זה היה יום קלאסי ללוויה, האוויר עמד והשמיים היו מכוסים
עננים. ישבתי ליד שער הכניסה לבית העלמין וחיכיתי שהאנשים
יתחילו להגיע. רציתי לשאול אם הם הגיעו להלוויה של עידן, לוודא
שאני במקום הנכון, אבל זה נראה כמו הדבר הכי מפגר בעולם לעשות.
לאט לאט התחילו להגיע אנשים צעירים, נראו בתיכון, אולי אפילו
בחטיבה. מה הם היו? אחים, חברים של אחים? היו לו אחים קטנים
בכלל? לא הצלחתי להיזכר מה הוא סיפר לי אז.

אחר כך קלטתי חיילים. כומתות אדומות. הרבה. הנה, אפילו זוג
חרבות הגיע. יפה יפה. בכלל לא ידעתי שהוא צנחן. יאללה, אפילו
לא שאלתי מה הוא עושה בצבא. צנחן... עוד אנשים, זקנה מתייפחת,
קבוצה של אנשים בגילנו, חלק עם מדים, חלק לא. חיילת אחת בכתה
במיוחד וכמה בנות ניחמו אותה. "לא הספקתי לומר לו לחזור...
רציתי לחזור אליו... למה הלכת עידן, למה הלכת?!" בטח האקסית.
עליה דווקא שמעתי. לא כזאת יפה. וככה התקדמנו לכיוון הקבר.
עמדתי עם כולם והקשבתי עם כולם. ההספדים היו יפים, הייתה לו
אחות קטנה, והיא הקריאה שיר וכמו כולם הזלתי דמעה. כולם סיפרו
איזה אדם נפלא הוא היה. יופי, הוא היה נפלא, עד שמצאתי מישהו
נפלא הוא הולך לי לפני שהספקתי לגלות.

הצלחתי לזהות את ההורים שלו, רציתי לגשת אליהם, אבל מה כבר
יכולתי לומר להם. זה לא שהכרתי את הבן שלהם עד כדי כך טוב.
נפגשנו רק פעם אחת. במסיבה, שנינו היינו קצת שיכורים, שנינו
התקדמנו מהר מידי לערב אחד. אחר כך אזרתי אומץ וביקשתי טלפון,
כדי שנוכל לשמור על קשר. הוא חייך את החיוך הכי יפה בעולם ואמר
"בדיוק התכוונתי לבקש ממך". דיברנו למחרת חצי שעה, כשהוא היה
בדרך לבסיס. הוא היה באוטובוס אז הוא לא סיפר יותר מידי על
עצמו, אבל קבענו להיפגש שוב ביום שישי כשהוא יחזור, שזה היה
אמור להיות מחר, והופ. השם שלו בחדשות. הלך למות בשטחים. וכל
כך חיבבתי אותו. לא, זה שקר, זה היה הרבה מעבר לזה. כבר התחלתי
להתאהב.

פתאום ניגשת אלי בחורה עם עיניים אדומות מבכי, נשענת ומתייפחת
"למה אותו? למה.." לא ידעתי לענות לה, אני בעצמי עדיין מנסה
למצוא תשובה. "לפעמים אנשים מתים, בלי סיבה". "הכרתם טוב?" היא
שאלה. "לא כל כך.. הכרנו רק לפני שבוע, אבל הוא היה אחלה גבר.
הייתי חייב לבוא."  "זה ממש יפה שבאת, אני בת דודה שלו. בוא
אני אציג אותך בפני ההורים שלו, הם ישמחו לדעת שהוא הכיר חבר
חדש לפני שנהרג. איפה אמרת שהכרת אותו?" "סתם, במסיבה" עניתי
לה. יופי, רק זה חסר לי, חשבתי. לפגוש את ההורים השכולים של
אהובי הטרי. בטח הם לא ידעו אפילו שהוא הומו. בטח אף אחד לא
ידע.