אנה שכבה במיטת בית החולים הלבנה והתרכזה בלהתאים את הצבע שלה
לצבע של המיטה. היא אחרי ניסיון התאבדות שני ויש לה הרגשה
שלכולם כבר נמאס מכל הסיפור הזה. כמו בדיחה גרועה שמספרים אותה
פעמיים. בפעם הראשונה מתעניינים  קצת, מנסים לחייך, למצוא בזה
בדל של הומור, להיות מופתעים מכמה גרוע זה. בפעם השנייה סתם
משתעממים. אמא של אנה נגשה למיטה שלה והושיטה לה כוס קולה, "את
חייבת ללמוד לשרוד משברים" היא אמרה.
"טוב אמא, חבל שלא אמרת לי את זה אתמול. זה היה יכול לחסוך לך
עכשיו את כל הטרחה סביבי בבית החולים" אנה אמרה.
"הציניות שלך לא מפחידה אותי. אם זאת הדרך שלך לברוח מלהתמודד
עם המציאות זאת בעיה שלך"  
"נכון, אני הבעיה שלי, ואת הבעיה שלך, ואבא הבעיה שלו. כולנו
הבעיות שלנו."
"טוב, אני קוראת לאבא שיבוא להחליף אותי, אני לא מסוגלת להיות
ליד כל הרעל שאת שופכת עליי."
"באמת עדיף שתלכי אמא, את הרי לא באמת רוצה להיות כאן, ואנחנו
לא רוצות שתחטפי הרעלת קיבה או משהו כזה".
"עמוס" אמא של אנה דיברה בסלולארי הקטנטן שלה בצרחות כרגיל
"אתה מגיע? אתה ממש פה בחניה? יופי. יש לי שיעור אירובי עוד
חצי שעה, אז אני זזה. היא בקומה שנייה חדר 3. הרופא שלה זה
אותו אחד מהפעם הקודמת". אמא של אנה סיימת את השיחה ואמרה  "אז
אני זזה, ואבא כבר
יגיע, הוא פה חונה".  
"שמעתי אמא, אני לא חושבת שיש מישהו בבית החולים שלא שמע שאבא
בחנייה".  
"טוב, תרגישי טוב מתוקה,  אלוהים יודע איך אבא שלך מצליח
להסתדר איתך".
"הוא בטוח לא יודע איך אבא מצליח להסתדר איתך" אנה מלמלה לעצמה
בין הסדינים. היא לא הבינה איך אבא שלה התחתן עם כזאת מפלצת,
והיא יותר לא הבינה איך המפלצת הזאת השריצה אותה, את אנה. אם
היא הייתה יכולה, במקום להתאבד היא הייתה הורגת אותה. כשאנה
הייתה קטנה היא חלמה שהיא כורתת לאמא שלה את הראש. זה היה חלום
שחזר על עצמו כמעט כל לילה במשך כל כיתה ה' או ו'. מה שהכי
הפחיד את אנה בחלום הזה, זה לא העובדה שהיא רוצחת את אמא שלה,
אלא זה שלאמא שלה בחלום היה שיער שחור, ולא מחומצן. מאז שאנה
זוכרת את עצמה, היה לאמא שלה שיער מחומצן, ורק שורשים קטנים
שנצבעו בקפידה של כמה חודשים, העידו על הצבע האמיתי.
לראות את אמא של אנה עם שיער שחור, היה בשבילה כמו לראות אותה
במערומיה, לראות את המפלצת בהתגלמותה, בלי מסכות.  
"אנה'לה" אבא של אנה הגיע. אבא שלה שמוסיף "לה" של חיבה לשמות
של כל אהוביו, וגם לשם שלה.  הוא חיבק אותה, והסתכל בצער על
פרקי הידיים החבושים.
"היי אבא, יופי שבאת. הפוסטמה בדיוק יצאה" אנה ניסתה לעשות קול
שמח, ולהסיח את דעתו מהורידים החתוכים.
"כן, יש לה שיעור אירובי או משהו כזה."  
"כן" אנה אמרה בשקט ונקוו לה דמעות בעיניים  רק מלהסתכל על אבא
שלה. הוא הבן אדם היחיד שהיא חשבה עליו בפעמיים האלו. רגע לפני
שהיא עשתה את זה היא חשבה על אבא שלה וכמה עצב זה יגרום לו,
אבל היא בכל זאת עשתה את זה. אבא לא היה חזק מספיק בשביל לשנות
את דעתה. אבא שלה שנעלם מתישהו אחרי כיתה ד', אחרי טיולי
האופניים בשבת בבוקר בפארק הירקון. אבא שירד מהבמה ופינה את
מקומו לגברת הראשונה, לדיקטטור הרגיש מכולם, לחכמה באדם, והיפה
בנשים, אמא שלה.
"ילדה'לה את בוכה? אל תבכי אנה'לה. אל תבכי. אמא הספיקה לעצבן
אותך ברבע שעה שהיא הייתה כאן? את חייבת להפסיק להתרגש ממנה
ככה. היא לא חושבת על מה שהיא אומרת והיא מרוכזת בעצמה. מה את
חושבת  שאני לא יודע עם מה יש לי עסק? אני חי איתה כבר 30 שנה"

"נכון, אתה יותר מסכן ממני. אני מכירה אותה רק 20 שנה" אבא של
אנה צוחק ומנגב לה את הדמעות. הם יוצאים יחד לטיול במסדרון.
אבא של אנה מחזיק אותה חזק, כי היא עדיין קצת חלשה. הם עוברים
במסדרון וחולפים על פני תחלואים שונים ומשונים. במיטה ליד איה
שוכבת ילדה עם שיתוק מוחין, שני חדרים לידה שוכבת מישהי שדרס
אותה אוטובוס כשהיא חצתה את הכביש, וילד קטן שנפל מגובה 5
מטרים תוך כדי משחק עם חבריו, אף אחד חוץ ממנה לא הגיע לשם
באופן יזום. היא כועסת על עצמה, וזה רק מדכא אותה עוד יותר.
הם מגיעים למכונת הקפה, ואבא שלה קונה לעצמו שוקו חם. "אולי זה
יהיה לך טוב אם נשכור לך דירה, ותעברי לגור לבד? תתרחקי קצת
מאמא. מה את אומרת?" אבא של אנה שאל.
"אני פוחדת שלבד יהיה לי יותר רע. אף פעם לא גרתי לבד. אני לא
יודעת אם אני מעדיפה לחזור כל פעם הביתה אליך ולאמא או רק
לעצמי" אנה אמרה, לא החלטית כרגיל. אנה כל כך שונאת את המפלצת
המחומצנת, אבל גם כל כך נוח לה להאשים אותה בכל דבר.
"טוב, אני רואה שצריך להחליט בשבילך. אני שוכר לך דירה, כשתצאי
מכאן נרהט לך אותה יחד, ותעברי. את עומדת להתחיל ללמוד
באוניברסיטה השנה, זה יהיה לך נחמד, דירת סטודנטים" דירת
סטודנטית, אנה חשבה. דירת סטודנטית דיכאונית וחרדתית עם נטיות
אובדניות, וקצת חייכה לעצמה בפנים.
"בסדר אבא, מה שתגיד. אולי זה באמת יהיה נחמד, אולי אני גם אצא
קצת לבלות, ואמצא לי חברים סטודנטים, ונלך למסיבות, ואני אתקלח
הרבה, ואתלבש יפה, ואהיה שמחה. אולי זה יהיה ממש טוב" ואולי זה
יהיה ממש רע, היא רצתה להגיד אבל לא אמרה. אבא שלה ישב איתה
עוד קצת, והלך.  היא הביטה בדמות התמירה עם השיער החלק הכסוף
מתרחקת במסדרון, ורצתה לצעוק לו "אבא אל תלך, אני צריכה אותך"
אבל היא שתקה, והוא נכנס למעלית.  הוא הבטיח שיחזור בערב אחרי
העבודה להיות איתה, ובתקווה כבר מחר בבוקר ישחררו אותה הביתה.

אנה בהתה בתקרת בית החולים ונזכרה בבוקר שלפני הניסיון הפתטי
שלה להשיג תשומת לב. היא ראתה מולה את הפנים השמנמנות של דר'
שטיין מביטות בה ושואלות "אנה, את מאושרת?".
השאלה הביכה אותה. מה זה בכלל אושר. היא לא חושבת שאי פעם
בחיים היא תוכל להגיד על
עצמה שהיא מאושרת.  מקסימום שמחה לפעמים, מסופקת, מלאת תקווה.
אבל האושר נראה לה משהו שהוא נחלתם של אחרים. היא התחילה לתרץ
ולהסביר שהיא לא יודעת אם היא מאושרת אבל בהחלט יותר טוב לה
עכשיו, והיא יותר שלמה עם האני שלה, וכל מיני זיוני שכל
פסיכולוגיים, ו-5 דקות אחר כך הוא שאל משהו על אמא שלה והיא
התחילה לבכות והמשיכה לבכות עוד 40  דקות עד סוף הפגישה. והיא
עוד משלמת לו על זה. דוקטור שטיין התגלגל לפניה אל הדלת ובירך
אותה לשלום. היא התפללה שאף לא יכנס למעלית המנצנצת ומלאת
המראות, אבל נכנסו זוג עם כלב וילד, 4 זוגות עיניים הסתכלו
עליה בחשדנות. העיניים שלה היו נפוחות ואדומות. המשפחה הזאת
בטוח הבינה שהיא יצאה עכשיו מדוקטור שטיין, השכן הפסיכיאטר
החביב שלהם, ועכשיו הם יודעים שהיא מטורפת. היא נמלטה מהמעלית
ויצאה לאוויר הצח. כמה נשימות עמוקות וכבר הוקל לה. האוטו שלה,
יודה, היא קוראת לו, כי הוא יונדאי, וזה דומה, וככה קראו לרס"ר
שלה בצבא, חונה מול הפתח, אבל היא מתחילה ללכת ברגל. היא לא
ממש יודעת לאן. העיקר לא לחזור עכשיו הביתה. עדיין לא.  היא
התחילה ללכת ברחובות הנקיים של השכונה של דר' שטיין הנקי,
והרגישה כמו האיש הירוק בעיר הכחולה. הכל כאן כל כך נקי ובריא
ונכון, ורק היא שגויה וחולה ומלוכלכת. היא הביטה במבט מעורפל
ברחוב המתפתל מעלה ונתנה לבלטות האקרשטיין המכוערות, דרך
האבנים האדומות, להוביל אותה לבית קפה קטן ונקי מוקף עציצים.
היא נכנסה דרך שביל חצץ והביטה בשלט כלא מאמינה "קפה אנה". היא
התחילה לצחוק,
לפחות אחרי שאני אמות יהיה משהו על שמי, היא חשבה לעצמה
בסרקסטיות אופיינית.  היא התיישבה בשולחן פינתי, היא אוהבת
כוכים, אם היא הייתה יכולה היא נושאת את עצמה בתוך מזוודה או
נרתיק
של כלי נגינה גדול, והזמינה קפה קר. היא שלפה את הסלולארי
האילם שלה מהתיק. יש לה שלוש הודעות. "אנה, תהיי איתי בקשר ישר
כשאת שומעת את ההודעה. את לקחת לי אתמול את החולצה השחורה של
ורסאצ'ה ועדיין לא החזרת, אני לא מצליחה למצוא אותה אותה
בזוהמה שלך, ואני רוצה לכבס אותה" אחת מאמא שלה. "אנה תתקשרי
אליי בבקשה מיד כשאת שומעת את ההודעה" עוד אחת מאמא שלה. "היי
מותק, תרימי טלפון, תזכירי לי שאת חיה טוב? מתגעגעת אלייך
ולדיכאונות שלך" ואחת מרלי.  הצמרמורת שאחזה באנה הפכה לחמימות
כשהיא שמעה את הקול של רלי.  רלי ואנה חברות מהיסודי. שתיהן
היו ילדות מכוערות ולא מקובלות, וגדלו להיות נערות יפות מראה
וקצת מטורללות. רלי גרה עכשיו בקומונה עם החבר'ה שהיא עשתה
איתם שנת שירות בקיבוץ בערבה. הם אמורים להפריח שם את השממה
אבל רוב הזמן הם מפריחים ענני גראס מג'וינטים עבים. אנה ורלי
בקשר כשבא להן. כשאנה בתקופת רעות היא יכולה לא לדבר עם אף אחד
חודש רצוף,  ואז גם רלי מנותקת. אבל כשאנה בתקופה יותר
ידידותית למשתמש היא דווקא די מצחיקה ובליינית, ואז היא נוסעת
לרלי ומפריחה קצת שממה או שרלי באה לתל אביב והן יוצאות להתחיל
עם בנים בפאבים אפלים וממציאות להן שמות בדויים. בפעם האחרונה
לרלי קראו ביאטריס והיא הייתה סטודנטית לביולוגיה ימית, ולאנה
קראו רות והיא למדה מזרחנות. אם הבחורים חמודים באמת, הן מגלות
להם את
השמות האמיתיים. היום אנה לא בתקופה כל כך טובה, אבל היא בכל
זאת מתקשרת לרלי.
"היי מותק במה זכיתי שהוד מעלתה נסיכת הקרח של תל אביב מחזירה
לי טלפון?".
"תרגעי פרובינציאלית, באמת תגידי תודה שהתקשרתי. לא דיברתי עם
נפש חיה כבר שבועיים".
"שוב השתגעת? אנוש'קה את חייבת לצאת מהבית הזה שלך, ומהתל אביב
הזאת שלך ומעצמך. להשאיר אותך לבד עם עצמך זה הכי לא בטיחותי.
אני תמיד אמרתי את זה. את צריכה להיות כל הזמן מוקפת אנשים
ורצוי שאף אחד מהם לא יהיה אמא שלך".
"ואני תמיד אמרתי שאת צודקת ונשארתי בחדר שלי לבד".
רלי שותקת. אנה שומעת ברקע את החבר'ה של רלי קוראים לה לבוא
איתם לארוחת ערב. "אולי תבואי אליי לקיבוץ? תחלבי פרות, תעשני
קצת, מה את אומרת?".
"אני אבוא. לא עכשיו, אולי בשבוע הבא".
"שמענו עליך צפונית. רק שתדעי שאם את רוצה, מתי שאת רוצה את
יכולה
לקפוץ לכאן. אני וכל שאר המפגרים כאן נקבל אותך בברכה".
"למי את קוראת מפגרים?" יוגב, אחד מהגרעין של רלי שאנה שכבה
איתו בהיסח הדעת באחת הפעמים שהיא באה לבקר קורא ברקע.
"זה יוגב, המאהב הלטיני שלך" רלי מסננת בציניות.
"זיהיתי בעצמי. יאללה לכי לאכול" "אני הולכת. תשמרי על עצמך
ילדה ואל תעשי צרות"
"טוב אמא". אנה מזמינה חשבון. "אחלה שם בחרתם לבית הקפה" אנה
אומרת למלצרית.
"זה על שם הבעלים. קוראים לה אנה" המלצרית עונה ביובש.
"גם לי" אנה אומרת למלצרית המתרחקת. כמו בהילוך אחורה בסרט אנה
מכניסה את הארנק והסלולארי לתיק, יוצאת מבית הקפה בשביל החצץ
הדקיק, צועדת על מדרכות האקרשטיין האדומות, נכנסת ליודה ונוהגת
אותו בידיים מיומנות לבית שלה. היא חונה, נכנסת הביתה, סוגרת
את דלת הכניסה אחריה בשקט, מורידה נעליים ומטפסת מעלה במדרגות
הלולייניות על קצות האצבעות. אמא שלה נמצאת בחדרה עם הדלת
נעולה כמו תמיד. אבא שלה עוד לא חזר הביתה מהעבודה.  אנה נכנסת
לחדר שלה, וסוגרת את הדלת, ואחר כך לאמבטיה שבחדר שלה וסוגרת
גם שם את הדלת.
אין לה אף אחד חוץ מעצמה, וכמו שרלי אמרה, זה הכי לא בטיחותי.