היא התחילה לדבר איתו. היא דיברה ודיברה בלי הפסקה וכמעט בלי
לזכות את ריאותיה בקמצוץ חמצן נקי מן האויר שבחוץ. הוא רק שתק
והסתכל מהחלון. הוא הסתכל על אישה גבוהה שהייתה ברחוב, מתחתם.
כל מה שהוא יכול היה לחשוב עליו היה כמה הרבה אישה היא, במובן
הפיסי, הכי פשטני שיכול להיות. היא המשיכה לדבר עד שהבינה שהוא
לא נמצא באותו מישור איתה. היא הסתכלה החוצה, לנסות להבחין
בדבר שחצץ ביניהם. זו לא הפעם הראשונה שהיא שמה לב שהוא לא
איתה, אבל הפעם זה ממש הציק לה. היא סרקה במבטה את קרן הרחוב
המצחין וכל מה שעיניה הצליחו לדלות זה חתול רחוב שנח לו
בעצלתיים על פתח של מרזב ישן. היא לא ראתה את האישה הגבוהה.
אבל הוא כבר הספיק בינתיים לסקור כל חלק, כל זיז ונים בגופה
הארוך למדי של ההרבה אישה. זה היה השם שלה "הרבה אישה" הוא אהב
איך השם מתגלגל לו על השפתיים, חומק מהלשון ונוחת ברחוב, למטה,
ליד חתול הרחוב שנח שם.
אחרי כמה דקות מורטות עצבים התחיל סומק קל לעלות בלחייה. בקול
שקט תקיף היא הודיעה לו שהיא עוזבת אותו ועוברת לישון כמה ימים
אצל חברה שלעבר, האקס המיתולוגי. כל מה שקיבלה בתשובה היה
הנהון הסכמה קל מפיו הקטן. על מנת למנוע מהרוחות להתלהט היא
עזבה את החדר הקטן, המתקלף, ארזה מזוודה קטנה במוצרים חיוניים
וטרקה מאחוריה את הדלת.
חיוך של הקלה עלה על שפתותיו הרוטטות. עכשיו היא עזבה ונוכל
להישאר שנינו ביחד, רק אני ו"הרבה אישה", רק שנינו נגד כל
העולם. הוא הניח למבטו לחמוק כהרף עין מ"הרבה אישה", רק כדי
לוודא שאין איש בדירה, וכבר חזר אליה מבטו העורג. את מקום
החיוך בזזה העצבות. את מקום השמחה מילאה הבדידות. הוא הרגיש
יותר בודד מאי פעם. תמיד היו לו נשים בחייו משחר ילדותו אבל
עכשיו בבת אחת חרב עליו עולמו. אין נפש חיה ברחוב, אפילו החתול
עזב, ואין זכר ל"הרבה אישה". רגליו כשלו והוא התעלף. כשהתעורר
מצא אותה עומדת מעליו, מחבקת אותו ברכות. מילות תודה התעופפו
בחלל האויר ומילאו אותו עד חנק, אבל לו לא היה איכפת, כי הנה
היא שוב לצידו. הנה הוא מתאושש ויכול לחזור לחיי השגרה
והמותרות, אבל הנה גם היא נעלמה, בדיוק כמו "הרבה אישה", כהרף
עין. דמעה פילסה לה את דרכה לאורך לחיו. עכשיו הוא לא מרגיש
בודד. עכשיו הדמעה נמצאת יחד איתו.