אני מתבוננת לתמונה בעיניים
מחפשת בכל המתיקות הזו איזה קוץ שינעים לי,
שיגרום לי לפרץ של כתיבה.
אני חושבת שאף פעם לא כתבתי על ורד
אלא אם כן דקירתו חלחלה בינות דפי הדם
המתמזג בשיר,
כאילו נועד הורד לדקירה ולא ליופי
כאילו ניחוחו אין בו מאום,
למה ההתרכזות בכאב של היופי, ולא ביופי עד שזה כואב...

אני שוב מתבוננת לתמונה בעיניים
הפעם חופרת הלאה, עוצמת עין אחת,
רואה את עליי הכותרת של השושנה הנפערת מולי,-
אם אושיט אצבע אל המסך
האם עליי הכותרת יפתחו לעברי,
כאישה הנפערת מול אצבע מלוקקת.

היא מסתכלת לי בעיניים חזרה
ואני רוצה להגיד לה משהו,:
"אני יכולה לכתוב עלייך משהו מתוק,"
היא מתגרה בי שוב
שולפת שני עלעלים כמזמינה,
עמידתה כדוגמנית החפצה למכור מרכולתה,
העמידה החושנית הזו, הייתה מעמידה לי אם הייתי גבר, אני פוסקת

ואז ניגלה בפניי הסגול הזה
כאילו לא הספיק הכל, היא משלחת לעברי מבט
מממ... הסגול הזה שקושר אותה אליו, ואולי היא בעצם נוטה הצידה
להגן על עצמה מנגיעתו, חדירתו, אל הטרטוריה שלה.

לא, עיניה הממזריות משתלחות בי, לא...
שפתה העליונה משתרבבת מעט החוצה
ולשוני מלקקת את שפתיי כאילו רוצה לטעום מהצוף הטמון בה.

ושוב, אני נזרקת אחורה
רגע,! עצרי,-
כתבי משהו מתוק
זה סך הכל ורד.

טוב...
אז איפה הקוץ?


השיר נכתב בעקבות ציור של אירן גפן
http://stage.co.il/Stories/186889