...בוא ספר לי קצת, על רגעי הפחד, קל הרבה יותר לפחד
ביחד...

מאז שנולדתי בצעקה וכעבור שנתיים כמעט מתתי, יש רגשות ברורים
ומתוכם אני יודעת מה יקרה לי. מדי פעם הם גם אומרים לי בדיוק
מה יקרה לאחרים. איזה ציון הילה תקבל, ומה שגית תגיד אחרי
שישברו לה את האופניים, ומתי אריק ימות. ולמה אריק ימות. ואיך
אריק ימות.
בחלום בלילה שבין רביעי לחמישי, ראיתי אותו נופל מפיגום של
הבית שעליו עבד.
זה היה כל כך פתאומי וכל כך צפוי מראש, שלא הספקתי לצעוק לו
שיזהר מהיתד שצצה מולו. והוא נפל.
ביום חמישי בצהרים, בלוויה, אבא שלו אמר קדיש ומעל ספר התפילה
הביט בי במבט חודר. הוא ידע שידעתי.
חודשיים אחר כך עשה גבע תאונה. הוא נהג תחת השפעת אלכוהול,
התנגש בעמוד בטון ושותק כמעט לחלוטין. לא הלכתי לבקר אותו
מעולם, כי לא רציתי להסתכל לו בעיניים. לא רציתי להיות שם
ולדעת שיכולתי למנוע את זה.
אביעד נהרג מפליטת כדור. זה קרה לפנות בוקר, בערך בשעה חמש.
בבוקר כבר הודיעו לנו על זה. אחותו היתה אחת מחברותי הטובות
ביותר. ישנתי אצלה כשהגיע קצין צעיר וחששן להודיע להם. אימא
שלהם התמוטטה על המדרגות ולא הצליחה להפסיק לבכות. אבא שלהם
תפס מין מבט מזוגג שלא עזב אותו מאז ועד היום.
הייתי אצלם משך כל השבעה, ואז הפסקתי לבוא. שוב, לא הצלחתי
להתמודד עם הידיעה שיכולתי לעשות משהו.
ואז התגייסתי.
משך קורס של ארבעה חודשים היה לי שקט. לא ידעתי מי תחלה, מי
ייפול, למה מישהי נראית מצוננת. לא ידעתי, והעדפתי שזה ימשיך
ככה. נהניתי מהבורות וחוסר הידיעה המרגשים של האנשים הרגילים.
בסוף הקורס הציבו אותי בירושלים. כבר אז ידעתי על הפיגוע שעתיד
לקרות. 20 בני אדם היו צפויים למות, ואף אחד מהם לא ידע. חוץ
ממני.
קו 18, הקו שנהגתי לנסוע בו באופן יומיומי, פשוט התפוצץ. אף
אחד לא התריע על זה מראש, ועיר שלמה עמדה על הרגליים. ורק אני,
שיכולתי להסתכל בבוז ולשרוק לי בהנאה של מנצחת, התחלחלתי מעצם
המחשבה ותפסתי מרחק.

"ובעת ההיא היה האלוהים אהובה. רק לו הפנתה את ליבה, רק אליו
התפללה, ותפילותיה מעל פני תהום"

ולי, שלא אלוהים לי ולא תפילות, בשבת אני נוסעת ובימי חג אינני
מקפידה על מסורות, לא היתה קשובה. שיחות נפש קלחו בינינו,
אהבנו האחת את השניה.
חודשי קיץ רדפו האחד את השני כמעין משחק תחרותי בין ילדים, ורק
כאשר השרב נשבר וטיפות הגשם הראשונות פלחו את האדמה- ראתה
אותי.
בלילה  קריר וסגרירי בו אכלנו מרק, הגיע היורה בפעם הראשונה
באופן רשמי.
במסעדה מעופשת, כמעט לגמרי לבד, הישרנו מבט ואמרנו שזה לא יכול
להיות. טיעונים בעד ונגד, בעיקר נגד, פלחו את האוויר כשבלב
שתינו ידענו שזה בעד, ואין לאן לברוח.
דמעות שזרמו, מילים שנאמרו, לכל אלו כבר לא היתה משמעות.
העיניים שלה שהביטו בי במין חוסר אונים, כשידעה למה היא הולכת
להכנס, אמרו לי הכל .

...ובנגיעה, יש בה גם תקווה, שאת האחת שחיפשתי בדרכי...

ואז התאהבתי.
עוד מכיתה י"א ידעתי שזה אסור. אני לא נכנסת לקשר מחייב, כי
אני אפגע. הדברים היו ברורים לי כמו זריחת השמש. לא נכנעתי-
וסבלתי. שבועיים של חוסר שינה ודכאון די עמוק, כמעט ועשו את
העבודה. הקש שבאמת כמעט ושבר את הגב שלי הייתה מחלת נשימה
שתקפה אותי, כבונוס.זו לא היתה מחלה רגילה. בעצם, זו עדיין לא.
אין לה מרפא, מהסיבה הפשוטה שהיא לא נובעת ממשהו גופני. יכולתי
למנוע את זה רק ע"י השלמה עם עצמי עד הסוף. רק ע"י קבלה מוחלטת
של עצמי.
נשארתי עם האהבה שלי. לא רק שגיליתי אהבה מסוג שונה, טהורה
וראשונית מסוגה, גם הרגשתי כל כך שלמה עם מה שעשיתי, שלא עצרתי
לרגע אחד לחשוב אם זה מה שבאמת רציתי. הרגשתי את הבעירה
הפנימית מחיה כל נים בגוף שלי שהפסיק לעבוד כבר לפני שנים.
בסופו של דבר הרגשתי טוב..  אבל אז באה מתקפה גדולה, הרבה
יותר.
היא קודמה בתפקיד ויועדה לשרת בבסיס רחוק ממני, מה שלא הותיר
לנו זמן להיפגש כלל.
באקט מדהים, היא וויתרה על הקידום ונשארה איתי. האשמה אכלה
אותי. היא, שתמיד הייתה רגילה להיות הראשונה מכולם והטובה
מכולם, פתאום ויתרה על משהו שהיה חשוב לה מאוד, בגללי. נגה
ניסתה להבהיר לי בדרכים אין ספור שההחלטה לא התבצעה דרכי, שלי
אין שום יד בעניין, ושזה מה שהיא באמת רוצה. הרבה ברירה לא
הייתה לי, מה גם שבאמת רציתי שתהיה לצידי. ידעתי שאחרת אי
אפשר.
כך חלף לו זמן, מצונפות האחת בחיקה של השניה, מתחממות האחת
מאושרה של השניה.
בדבקות והתלהבות של ילדות תמימות, היא לימדה אותי את שמע ישראל
של המיטה, ואני לימדתי אותה לאכול טרפה. היא לימדה אותי את
הברכה של השירותים ואני דברתי איתה בשישי בערב, בחשאי,
כשהורחקנו בעל כורחנו על ידי זרועות הדת והמסורת. מעל גלי
הטלפון התגעגענו, ושבנו והתאחדנו, מגיעות כמה שיותר מוקדם אל
הדירה הקטנה ששיכנה באהבה את שתינו, ולו רק כדי לבלות עוד כמה
שעות של אושר יחד.

...נראה אותך תעיזי ליבב, עכשיו אני מוציא סכין שם לך אותו
בלב...

ואז, כאילו עד לאותו הרגע הכל היה שקט, בא נסיון האונס, כאילו
כדי להגיד לי משהו.
בערב שקט ודי סגרירי, נסעתי לתדלק בתחנה הקרובה לבית. כשנכנסתי
לתחנה ראיתי שהכל סגור ואין אף אחד שיכול לתת לי שירות,
והתחלתי ללכת לכיוון האוטו במטרה לנסוע לתחנה הקרובה. משום
מקום הגיח בחור, די צעיר, כבן עשרים וחמש, ואמר לי ללכת אחריו.
כמו ילדה נאיבית וחסרת כל מנגנוני אזהרה, נשרכתי אחריו. בו
ברגע שהיינו במקום שאף אחד לא יכול היה להגיע אליו, הוא חסם לי
את הפה והפיל אותי לאדמה. הוא לא הפסיק לדבר אף לא לשניה אחת.

"אז מה, זונה, באת לקבל זיון?","זה מה שאת מחפשת פה בלילה,
נכון? את הזין הגדול והארוך שלי. משהו שתוכלי לזכור להרבה הרבה
שנים". הוא הפשיט אותי, מהר ובלי שיכולתי להגיב, ואז נשכב עלי
כשהוא משחרר במהירות את החגורה שלו.
"אני יזיין אותך ככה שמחר אף אחד לא יכיר אותך. את תצרחי אצלי
ככה שהשמיים ירעדו"
משותקת מפחד, ובעיקר מהשפלה, ניסיתי להסביר לו שאני בתולה,
שאני במחזור, שום דבר לא עזר. ברגע של חולשה, כשהוא היה עסוק
מדי בלנסות להשכיב אותי ולזיין  אותי, בעטתי בו וצרחתי. הוא
היה המום, נראה כמעט נעלב אפילו, אסף את עצמו ואת שארית הכבוד
העצמי שלו והסתלק.
יושבת על אספלט קר, רועדת, עירומה כביום היוולדי, לקח לי בערך
עשר דקות להשיב לעצמי מעט חיים, אספתי את הבגדים שלי, נכנסתי
לאוטו, ונסעתי הביתה. מעולם לא ראיתי את הפנים שלו באופן מספק,
ככה שלא יכולתי להגיש תלונה. גם לא רציתי. רציתי לשכוח את הערב
הזה, שהתחיל דווקא כדי נחמד והסתיים בצורה מסוייטת ואכזרית.
הגעתי הביתה, התקלחתי משך שעה וניסיתי להירדם. שכבתי רועדת
מחלחלה במיטה, מנסה לחשוב על דובונים וארנבות, על צמר גפן מתוק
וגשם של אחרי השרב, אבל שום דבר, כולל המקלחת, לא הצליח להוריד
ממני את הצחנה שלו. צחנה של חיה מורעבת. של בן אדם שעבר כל
גבול של אנושיות. משך חודשים אחר כך ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא
לא היה שפוי, שהוא חולה ולכן עשה מה שעשה. אף פעם לא הצלחתי.

...אהבנו פעם באמת ובתמים, אהבנו כמו שילדים יודעים...

הלכתי לקב"ן. הוא היה נחמד, נראה תמים בצורה  מעוררת רחמים,
אבל הוא לא ידע מה בדיוק לעשות. הוא ניסה כל מיני שיטות,
מכתיבה יוצרת ועד הרפיה היפנוטית, אבל שום דבר לא גרם לי באמת
להפתח אליו. כמו אנשים אחרים, לא יכולתי לסמוך עליו. שהרי מי
הוא, בן אדם זר, שיתן לי פרשנות פילוסופית נרחבת על העבר ההווה
והעתיד שלי, כשבידיו כל כך מעט מידע? לאחר כחודש עזבתי את
הטיפול. לאחרים ספרתי שהבעיה נפתרה, שזה היה משהו ספציפי
ועבדנו עליו ועכשיו הכל בסדר, אבל בפנים ידעתי שזה כל כך לא
נכון...
מעולם לא הייתי בן אדם קל, מעולם לא ידעתי להפתח אל אנשים,
כולל לקרובים לי ביותר, ומעולם לא סמכתי על אף אחד שיבין אותי
עד הסוף. נגה הבינה.
בחיבוק שלה היה משהו כל כך מבין ואוהב, היא כאילו שאבה ממני את
הדברים הרעים וניסתה לעבד אותם בתוכה, ולא לתת להם להזיק לי.
מיד עשתה לי טוב.. רק מילה אחת ממנה, או שתיים, לא יותר מזה.
כל שיחה איתה, כאילו תרפיה שלמה. כל עידוד, כל צפייה משותפת
בטלוויזיה, הפכו להיות לי למשהו שסימנתי לי בראש כאבן דרך.
משהו שחייבים לזכור. זכור לי במיוחד ערב אחד שבו הלכנו לטייל
במוזיאון ישראל, ולא הפסקנו כל הדרך לצחוק. היה בזה משהו כל כך
משחרר, לדעת שיש שם מישהו בשבילי. רק בשבילי, בלי תככים, בלי
כוונות נסתרות. מישהי שאוהבת אותי עד הסוף, יודעת עלי הכל. כמו
שאני, בלי הכנות מוקדמות ובלי מסתורין בדרך. אני והיא, נטו.
כך עברה לה תקופה, במהלכה אני "יצאתי מהארון". ספרתי לאימא,
למשפחה, לחברים. כמעט לכולם, חוץ מאורי, שפשוט לא היה לי האומץ
לעמוד מולו. תמיד היינו קרובים, פעם כמעט אפילו היה בינינו
משהו, אבל בזה זה נגמר. כל כך אהבתי אותו, שפשוט לא היה לי לב.
כולם קיבלו אותי באהבה, מה שהיה די מפתיע. אפילו אבא שלי,
המופנם והסגור כמעט כמוני, הפתיע וסיפר לי על תקריות שהיו לו
בתחום. נגה לא יכלה לצאת מהארון. היא באה מבית דתי מאוד, וזה
לא היה משהו שמישהו מהמשפחה שלה יכול היה לקבל.
אני חשבתי אחרת, כשמה שעמד לנגד עיני היה ערך המשפחה ולא כל
אחד באופן פרטני. ניסיתי להסביר לה מה אני חושבת, אבל כל
הדיונים האלו היו נגמרים במצב רוח עכור של שתינו ובידיעה,
המעורפלת אך הממשית, שזה לא יימשך לאורך זמן.
בחלוף הזמן אימא שלה ידעה, ואפילו אחותה. הן ניסו להגיד לה שזה
לא זה, שזה לא מה שהיא באמת צריכה או אוהבת, ושכדאי לה לנסות
דברים אחרים.

...היא לא דומה, לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב...

עד היום לא ברור לי מאיפה בדיוק התקבלה ההחלטה, או למה לא שתפו
אותי בה מלכתחילה, אבל ביום בהיר אחד, כשחזרתי מהצבא והלכתי
לטייל עם הכלבה שלי במעיין האהוב עלי, דברתי איתה בטלפון ושם
זה התפוצץ. היא לא יכולה יותר, תוקפות אותה מחשבות שניות. היא
לא בטוחה שזה מה שהיא רוצה, היא אף פעם לא הייתה עם גבר באופן
רציני, אז בעצם היא לא יודעת בביטחון. אבל היא לא באמת רוצה
שנפרד. היא באמת לא יודעת. אז מה אני אומרת?
היה לי ברור שזה נגמר. כמו שזה התחיל, באופן פתאומי ומפתיע, כך
זה גם היה עתיד להסתיים. חודש של בכי, התאבלות והחלמה עבר עלי,
עד שתום, מישהי שהכרתי עוד קודם, נכנסה לחיי. ברגע שהיא נכנסה,
הכל הפך להיות טוב שוב. הכל, חוץ מהמחלה שחזרה.
שוב אמרו שאני חייבת להפסיק לעשן,. הם לא ידעו מה שאני ידעתי.
שלא משנה כמה אני אעשן או מה אני אעשן, המחלה לא תפסק.
זה לא היה תלוי בנסיבות רפואיות ולא היה תלוי בשום תרופה שאני
יכולה לקחת. זה היה תלוי באושר שלי בלבד..

עכשיו שוב למדתי להשלים, יקרה שלי, עם החיים. יש שיגידו שאני
רגישה מדי, פגיעה מדי, אוהבת מדי את החיים, וכל תנועה ותנודה
בהם משפיעים עלי מאוד. הם צודקים. אף פעם לא אהבתי שינויים
קיצוניים. תמיד הייתי ילדה של הטבע שלא אוהבת הפרת איזונים.
אבל, אהובה שלי
כמו שמישהו חכם כתב פעם:
"אם זה הסוף, וזה הסוף
ואין כבר דרך, אלא לעזוב
גווע השיר, נדם התוף,
קצר האושר בדרכו לחלוף
עוד מעט, עוד מעט
עוד הרף עין עוד מבט
אם זה הסוף וזה נגמר
כשל הכוח לטפס בהר
להיעצר, האם אפשר
או שלנוע גם בלב נשבר
עוד מעט עוד מעט
אמצי אותי שלא ארעד
עוד מעט עוד ואת
עוד אתך היכן שאת".