כשאני יושב לעיתים לבדי, ככה בכיתתי הריקה ממוחות בעלי כח לזוז
ולחשוב, אני מרגיש במלוא המילה, בודד. אני מביט במורה שמנסה
להסביר את אותו החומר לאותם תלמידים שוב ושוב, כך שאני משתעמם.
לעיתים הילדים מתעמתים ומתחילים לריב, לעיתים שואלים בפעם
השביעית "המוורהה לא הבנתייי" ולעיתים פשוט שותקים, ובוכים
בליבם שהם נמצאים במקומם. "יש לך טיפקס?" שאלה אותי ידידתי
לשלוחן, עניתי בחיוב והעברתי אליה את הטיפקס שלי, מדלל עלוב
שבקושי נפתח. בנתיים אחד התלמידים צעק שהוא נחנק והתחיל
להתפרפר, דבר שעצר את מהלך השיעור, ונתן לידידו לקונספירציה
לפתוח את החלון, להאיר את הכיתה, חשוכת הניאון, באור סולארי חם
ושוטף, וכמובן, באוויר צח של יער, שהיה מולנו, כלומר, שני עצים
מזורגגים. כמה ילדים הסתנוורו, אך המורה הקרה המשיכה לכתוב את
הנוסחאות והשיטות על הלוח- סדיזם במלוא המילה.
זבוב נכנס דרך החלון, ככה פתאום, בלי התראה. הוא התעופף לו,
עשה שמיניות באוויר ועבר בכרמוטיקה מלאה את האוויר, צלח את
הלוח לרוחבו ועצבן כמה ילדים שניסו למעוך אותו למותו. לפתע
התיישב לי על קצה המחברת. הבטתי בו, והוא הביט בי, כאילו שנינו
ראינו זה את זה בפעם הראשונה, ואין מלבדנו אף נפש חיה שיש לה
זכות קיום רלוונטית. "יש לך סלוטייפ?"שאלה אחת האידיוטיות
שמולי. עניתי בלא וצרחתי שתעזוב אותי, מכשפה. למרות צרחת ה200
דציבל אותו הזבוב לא עזבני, לא הפקרני. הוא נשאר שם, מנסה
לרחרח כמה מספרים כתובים בדיו, לראות אם הם, טעימים. אני
המשכתי להביט בו, מוקסם מהרגש שהוא נותן בהופעתו הכבירה, אכן
זבוב אינטלקטואל! הוא אף הוסיף כמה אי.קיו מבוזבזים כאן,
בכיתתי הערלה הזאתי. החלטתי להתידד איתו קצת, הרי הוא היה זבוב
ידודתי. כשעזבתי את מוסד הרשע הזה, סליחה, בית ספר, חשבתי עליו
בכל הדרך בהסעה ובבית. כשחזרתי לבית ספרי לעוד שיעור מטופש של
מתמטיקה, ראיתי אותו שוב מחייך לו ומנפנף בידיו.
בהחלט הפכנו לידידים טובים. אני הבאתי לו את שאריות האוכל שלי
והוא לקט אותם בתאווה מלאה ובשמחה רבה, ובתמורה נתן לי עוד
תרגילים אקרובטיים להפליא. ילדים רבים ניסו להכשילו ולהרגו
במחית נייר או בכף יד פתוחה, אך הגנתי עליו! צרחתי עליהם שהם
ברברים, והם צחקו להם, ואני ,אני התעלמתי! כי לי יש חבר זבוב
שיש לו מידות כלשהם, והם.. הם פשוט תלמידים. אין להוסיף על כך.
ואכן הזבוב חייך לי והמשיך לקפץ לו בשמחה, מעופף לו, נכנס
ויוצא מאוזניהם של תלמידים, מחייך לו כלוליין קרקס שפשוט
מביטים ומחייכים לעד. הוא הפך לידידי הטוב ביותר.
יום אחד שוב חזרתי לכיתתי, מחייך באור, שכן זבובי הגיע ועשה את
המוטל עליו. "על מה אתה מסתכל?" שאלה רעתי לשולחן. השבתי
"תעזבי אותי שניה, זה הידיד שלי, הזבוב". ידידתי התמהמה קלות
והביטה בי לכמה רגעים.
לבסוף, אמרה בתמהון: "אל מה אתה מדבר? אין שום זבוב..."