את האישה האהובה עלי בעולם. בלעדייך אין לי כלום. אני לא זקוקה
לך יותר. אני רצחתי אותך אתמול. אחרי זה הסתכלתי במראה ואת כבר
לא היית שם. זוכרת את איך פעם את היית הדמות שלי? אני כן
זוכרת. פעם. פעם הייתי צריכה אותך כדי שתזכירי לי למה לא להפוך
להיות. פעם חייכתי אלייך כי ידעתי שלעולם לא אהפוך להיות כמוך.
ואת חשבת שאני מחייכת מתוך נימוס. מתוך נימוס. ואני צחקתי
עלייך. ואת חשבת שמצחיקים אותי הפרצופים הטיפשיים שלך.
כשנישקתי אותך את ברחת ממני. אבל הצלחתי לפתות אותך לחזור אלי
חזרה. לא יכולת הרי לסרב. לא כשהבטחתי להכאיב לך במקום שאת הכי
אוהבת - בעיניים שלך. מה שבאמת רציתי הוא שתמותי מהכאב. אבל את
חשבת שאני עושה את זה כדי להמיס קצת את לב הזכוכית שלך. כשאת
בכית תמיד הסתכלתי לתוך העיניים האטומות שלך. העיניים העייפות
שלך. וראיתי איך שהן צפות על פני הדמעות. מנסות לברוח מהסערה.
עם השרוול שלי ניגבתי בעדינות כל דמעה. וניסיתי לעודד אותך בכל
מיני מילים שאני עצמי לא האמנתי בהן. אבל את קנית את זה. אני
יודעת. שאני אשמה.  שהשליתי אותך. אתמול. אתמול הסתכלתי עלייך
כמו בכל יום. משהו בך ניראה לי קצת שונה. את חייכת אלי בדרך
קצת אחרת. את חייכת אלי מתוך נימוס. מתוך נימוס. לא כל כך
ייחסתי לזה משמעות. לא בהתחלה. אבל אז. אבל אז זה פגע בי. אני
הפכתי להיות את. ועכשיו את מחייכת אלי מתוך נימוס אבל בעצם.
אבל בעצם את חושבת לעצמך שלעולם לא תהפכי להיות כמוני. ואת גם
צוחקת עלי וחושבת שאני חושבת שמצחיקים אותך פרצופים טיפשיים
שלי.. ואני החלטתי אז שאני לא זקוקה לך יותר. ואת יודעת הרי
שאני לא אוהבת פרידות. חשבתי שזה יותר טוב ככה לשנינו. ואת זה
הרי ראית - שהוצאתי את הרובה שלי וניגשתי אליך. את היית שם כמו
בכל יום אחר, ושוב עם החיוך המנומס הזה. כיוונתי ישר לתוך
העיניים שלך כי זה המקום שאת הכי אוהבת. מחקתי אותך משם עם
שלוש יריות של מים. ואת כאילו טבעת בתוך אגם. והיום. היום.
המים התייבשו ושוב את שם. אבל לא כמו בכל יום אחר את שם. היום
את כבר יודעת שאני יודעת שהפכתי להיות כמוך.