פתאום מצאתי את עצמי הולך ברחוב. החלום בהקיץ נגדע באכזריות
כשהרגל שלי נתקלה באבן בולטת במדרכה האפורה והבהלה מה-כמעט
מעידה החזירה אותי למציאות בחלקיק שניה. מדהים איך שאנחנו רוב
הזמן בכלל לא ערים לשבריריות של קיומנו- חיים את החיים, גולשים
במחשבות וחלומות בהקיץ, לא מודעים לאפסיות של עולמנו הצר.
אבל באותו חלקיק שניה חזרתי למודעות צלולה. גערתי בעצמי על
שנתתי לזמן יקר להתבזבז על הרהורים אסוציאטיביים בזמן ההליכה
הביתה מהעבודה. המודעות החמקמקה.
והרי מה הטעם במחשבות אם ברגע שבו חזרתי למציאות, למודעות, אני
לא מסוגל אפילו להיזכר על מה חשבתי לפני חלקיק שניה מסכן?! אבל
באותו הרגע חזרתי לשליטה. התבוננתי בעצמי גוער בי על שככה נתתי
למודעות לחמוק. התבוננתי כעת בכל פתיל של מחשבה וברצף
האסוציאציות כאילו שאני בוחן תופעת טבע שלא קשורה בי. הייתי
מודע לא רק למה שקורה בראשי אלא גם למה שמסביבי. הסתכלתי על
בנייני המשרדים החומים-אפורים, על השיחים הירוקים שעל שפת
המדרכה. הרגשתי שאני רואה הכל בבהירות.
לא היה לי מושג קלוש שיקרה מה שקרה מאוחר יותר.

המחשבות נדדו לנועה. אני לא מבין למה היא חייבת לסבך דברים.
הכל היה פשוט וגלוי. זה הטריד אותי כי אני אוהב להאמין, בעצם
לא להאמין, לחשוב (מחשבה שנובעת מניתוח לוגי של המציאות, ולא
איזושהי אמונה עיוורת) שכשאני אמיתי עם הסביבה, לא מסתיר דבר,
אז אין שום סיבה שהעניינים יסתבכו. ניתוח מהיר של הנסיבות:
נועה ידעה טוב מאוד מה היו הכוונות שלי כלפיה ויכלה לעשות עם
זה מה שהיא רצתה. היא אפילו אמרה בעצמה שזה מה שהיא רוצה
עכשיו, אז מה היא פתאום עושה את עצמה נפגעת, עושה לי פרצופים?
אם תשאלו אותי היא סתם מחפשת תשומת לב. כן, זאת המסקנה המתבקשת
כאן.
הבחנתי פתאום במורה לשעבר מהתיכון שלי הולכת לעברי על המדרכה.
המורה לפיסיקה נדמה לי. התלבטות מהירה - להימנע מקשר עין או
לא? לפני שהספקתי להחליט ראיתי את האינסטינקטים שלי פועלים
בשבילי - הימנעות בכל מחיר. בעצם, מה אני חייב למישהו? לא
מתחשק לי להגרר לעוד מצב לא נעים כזה, שיחת חולין מאולצת והכל
בגלל מבט מסכן ברחוב. הישרתי את מבטי קדימה, מעבר אליה,
ומזווית העין ראיתי שהיא דווקא זיהתה אותי וסובבה את הראש
לכיווני כשחלפנו אחד על פני השניה כאילו מחפשת איזשהו זיק של
הכרה. טוב, נו.
בחזרה לעניין נועה. היה חשוב לי להבהיר לעצמי את העניין בגלל
מה שרועי אמר לי מוקדם יותר. "איך אתה יכול להיות כזה אדיש?!
אתה לא רואה שהבחורה שבורה בגללך? מחפשת בנרות סימן קלוש של
אהדה מצדך, נאחזת בכל אמירה סתמית שאתה פולט לעברה? אתה משחק
בה... " ואני לא הייתי מוכן להסכים. הרי אנחנו- נועה ואני -
שני אנשים בוגרים ומודעים להחלטות שלנו בחיים. היא בעצמה אמרה
שהיא גם מחפשת רק את העניין הגופני. אז מה הייתי אמור לעשות?
לא להאמין לה? היא בחורה קלילה כזאת, ראיתי איך היא עם אחרים-
מתאים לה הקטע הזה של סטוצים ועניינים. ורועי הזה מתוסבך
בעצמו. ממציא בראש שלו סיפורים, מציג את הדברים כאילו כל מה
שהיא אי פעם עשתה מאז שהיא נולדה היה מכוון כלפי. הוא לא מבין-
זה עניין פשוט. והאידיוט לא השתכנע אפילו אחרי שהוא הכריח אותי
ללכת לשאול אותה אם פגעתי בה. הוא הרי ראה במו עיניו- באתי
אליה בבוקר בעבודה ואמרתי לה: "תגידי, נועה, לרועי יש איזה
רעיון משוגע שאת נפגעת ממני. מה, אני פגעתי בך פעם?" והיא ענתה
בלי לחשוב פעמיים: "מה פתאום, למה שאני אפגע ממך?!" והלכה. מה
עוד הוא רצה, הא? והוא רק הסתכל עלי במן מבט של בוז וסינן מבין
השיניים "דפוק..."
ככל שהרצתי את הארועים שוב ושוב במוחי הצלחתי יותר להירגע
ולאחות את השריטה שהסצנה של רועי היום השאירה לי על שלוות
הנפש. נתתי לעצמי להתמסר לרגע לרוח החמימה שנשבה על פני וסירקה
לי את הבלורית לאחור. עצמתי את עיני, הרגשתי איך השרירים
בצוואר מתרככים קצת ונשמתי נשימה עמוקה.
יד שמנמנה נחתה לי על העורף והשרירים קפצו בחזרה לתנוחה המתוחה
המוכרת. "אהלן, מה נישמע, אחי? " לא זיהיתי את הקול, הבנתי מי
זה רק כשזיו עבר לצדי וראיתי אותו מנסה להדביק את קצב ההליכה
שלי, ידו השמנונית על עורפי כל הזמן. "היי, בסדר, זיו. מה
קורה? " ניערתי מעלי את האחיזה הדביקה. זיו עבד איתי ועם רועי
באותה מחלקה. מאז שהוא עבר תאונה לפני כמה חודשים הוא התחיל
להידבק אלינו כל הזמן. כל יום הוא היה מזמין את עצמו לשבת
איתנו בארוחת צהריים. מהתאונה נהיו לא כל מני גלדים על הזרועות
וכמה שברים באגן. מישהו גם אמר לי שחברה שלו ניפרדה ממנו קצת
אחרי שהתאונה קרתה. בקיצור, בחור מיסכן, עברו עליו דברים
בחיים. אבל מה אני עשיתי לעולם שהוא ככה יתקרצץ. זיו המשיך
ללכת לידי ולספר בשצף קצף משהו משעמם על איך שהוא בדיוק נתקל
במישהו במכולת שהכיר את אמא שלו או אחותו או משהו כזה כשהיתה
קטנה. הינהנתי כאילו זה קצת מעניין אבל רוב הקשב שלי הוקדש
לניתוח המצב לצורך תיכנון אסטרטגיית מילוט מהירה. נזכרתי איך
בתיכון דווקא היינו יותר חברים, היינו משחקים משחקי מחשב אצלו
בבית אחרי בי"ס. אבל עכשיו רק הולכים לידו ברחוב וכבר הרגשתי
איך המבטים של חצי מהשכונה נעוצים בנו. רועי הפרייאר הזה, עוד
היה מתראה איתו בסופי שבוע. אמר שהוא בחור חכם, רק קצת חסר
בטחון עכשיו. אבל מה שרועי לא הבין זה שבחיים צריך להסתכל על
כל החבילה. אני לא מאשים את זיו בכלום ואני בטוח שהוא בחור
נחמד ולא מתכוון להרע. אבל מה לעשות- כשבנאדם מתנהג ככה זה לא
נעים להיות לידו. ואיפה בדיוק אני אמור לראות את החוכמה?
בצומת הראשונה שהגענו אליה ראיתי שזו ההזדמנות האחרונה לברוח.
אמרתי לזיו שאני חייב ללכת לאנשהו אחר, לפנות שם ימינה. זה לא
נשמע אמין במיוחד אבל מה כבר יכולתי לעשות? זיו אמר: "אה..
אוקי, אז אולי תתקשר אלי יותר מאוחר? תבוא ואני אראה לך את
המשחק החדש הזה במחשב, כמו פעם.." "כן, כן" המשכתי ללכת בלי
להביט שוב לכיוונו.
זה אמנם היה קצת עיקוף, אבל מהר חישבתי שאם אני אחתוך בחזרה
בצומת השלישית הדרך יוצאת לא בהרבה יותר ארוכה והיתה לי ככה
הזדמנות לברוח קצת מהאפור של הכביש הראשי. התבוננתי בצמחייה
שהיתה בגנים שלצד הדרך. פרחים סגולים וורודים כיאה לעונה,
חשבתי לעצמי. תוך דקות ספורות הגעתי לרחוב שלי.
נכנסתי לבניין ועליתי מהר במדרגות לקומה השנייה. הסתכלתי על
הרגליים שלי כשדילגתי לי כהרגלי במדרגות שתיים-שתיים ופתאום
התחילו להופיע לי כתמים שחורים מול העיניים. כתמים בגדלים
שונים באים ונעלמים בתוך שדה הראייה שלי. לא הגיוני שזה ממאמץ,
אני אפילו לא מתנשם, חשבתי לעצמי בבהלה. כשהגעתי למדרגה
האחרונה היה חושך. לחצתי על הקיר במקום שבו חשבתי שנמצא המתג
של האור בחדר מדרגות ופספסתי בקצת. מצאתי את המתג שניה לאחר
מכן ולחצתי. שוב לחצתי ועדיין חושך. חרדה אחזה בי. החזקתי את
המתג לחוץ מספר שניות עד ששמתי לב שאני בעצם לא רואה כלום- לא
אפלולית, אפילו לא רמז של תנועת הידיים שלי מול הפנים! מה זה?!
מה קרה?! נלחצתי. הרגשתי שאני אשתגע אם אני לא אגיע לדלת ואכנס
כבר לבית המואר לראות שהכל בסדר. גיששתי את דרכי עד לדלת הבית.
למזלי אחותי הקטנה לא נעלה את דלת הכניסה והתפרצתי פנימה.
מעדתי, הגוף פגע ברצפה בכח, מרוב לחץ שכחתי מהמדרגה הקטנה בפתח
הדלת. רציתי לצעוק- אני לא רואה! לא רואה! אבל נהייתי אילם
מפחד. סגרתי ופתחתי שוב ושוב את העיניים, בתקוה שמשהו ישתנה.
הדבר הראשון שהבחנתי בו לאחר מכת הכאב, היה קול צחוקה של אחותי
שהדהד בראשי:
"מה קרה? מה אתה,
עיוור?!"