כל כך אכפת לי מאנשים. אני כל כך מזדהה עם אנשים. אני כל כך
אוהבת אנשים. כן. ולהם לא אכפת ממני. להם לא אכפת. הם כולם
מתנהגים בכזאת אמפתיה, כאילו כן אכפת להם, אבל זה כל כך ברור
שלא. ואני רוח. אני קיר. למענם. רוח. קיר. בשבילם. אני לא
יכולה לסבול את זה שאף אחד לא מבין. אני לא צריכה להתאמץ בשביל
לחיות. וגם לא בשביל למות. אני אלך לחנות. אני אקנה רובה כזה.
ואז מישהו יבוא. מישהו יבוא. והוא יקח את הרובה הזה. כן. והוא
יסתכל עלי. ואני אסתכל עליו. ולי לא אכפת מה הוא יעשה. אני לא
רוצה להתאמץ בשביל לחיות. שנינו נעמוד בדממה כזאת. אני אחוש
אימה. אני אחוש הקלה. אני יודעת שיש גשם בחוץ. אני יודעת שהגשם
ישטוף את כל החלונות. והוא יסתכל עלי. ואני אסתכל עליו. בדממה
כזאת. שנינו. הוא יקרא לי בשם שלי, כאילו שאני לא מזהה את
עצמי. הוא יאמר לי שאני עומדת למות, כאילו שאני לא יודעת.
הרובה יהיה בידיים שלו. ואני אעמוד באמצע החדר. והגשם יהיה
בחלון. אני אחכה. והוא יחשוב. ואז אני לא אהיה בטוחה שהוא
יעיז. אני אחכה לו. ומן הסתם הוא יעיז. והראש שלי יהיה ריק
ממחשבות. ריק לגמרי. אני אשמע את עצמי נושמת נשימה כבדה. ואז
הוא יסיים את זה. הוא יתקרב אלי בצעדים בטוחים. הוא ימשוך
בשיער שלי. אני אחשוב שהוא אלים. ואז אני אחשוב שהוא אוהב
אותי. כי הוא לוקח את כל האחריות על עצמו. ולי נותר רק להכנע.
ואז הוא יגיד לי לשכב על הרצפה. וזה בדיוק מה שאני אעשה. הרצפה
מן הסתם תיהיה קרה. אבל אני לא חושבת שזה יטריד אותי. ואז הוא
יתיישב ליידי. רק שנינו. הוא יגיד לי לפתוח את הפה. וזה בדיוק
מה שאני אעשה. אני אחשוב שזה די קל למות. אני לא צריכה להתאמץ
בשביל למות. אני לא. ואז הוא יסתכל בחור הזה שיש לי בפה
ובעיניים הכחולות שלי. אני אסתכל על הרובה. על הרובה אני
אסתכל. ואז אני אראה את היד שלו זזה. היד שלו תרעד. היא תרעד
ביחד עם הרובה. והרובה יופיע מולי. ואז אני ארגיש את המתכת
הקרה הזאת בתוך הפה שלי. הוא ילטף את השיער שלי. אבל אני לא
ארגיש את המגע האנושי הרגיש שלו. כי היד שלו תיהייה מכוסה
בכפפה, מן הסתם. ואז הוא ישים את האצבע שלו על ההדק. ואז אני
אחשוב שאני צריכה לקום וללכת משם. לקום וללכת משם. ואז הוא
יסתכל לפינה של החדר. ואז הוא יראה את הגשם בחלון. ואז הוא
יסתכל על הנינוחות שלי. ואז אני אנסה לקום. ואז אני אראה את
האצבע שלו שעל ההדק. האצבע שלו שעל ההדק מכוסה בכפפה שחורה.
בדיוק כמו הרובה עצמו. ואז הוא ילחץ על ההדק. הוא ילחץ על ההדק
במלוא הביטחון. הכדור שבתוך הרובה ייצא. הוא יגיע לתוך הראש
שלי, מן הסתם. ואז הוא ירסק את המוח שלי לרסיסים. ואז, אז יקרה
משהו מופלא. הכדור יישאר בתוך הראש שלי, הוא לא ייצא מהצד
השני, הוא רק ישאר בתוך הראש שלי. כאילו לא קרה לי כלום. כאילו
אני יושנת. כאילו לא קרה לי כלום. אני רק יושנת על הרצפה הקרה
הזאת. ואז יתחיל לטפטף לי דם מהפה. ואז תיהייה שלולית של דם על
הרצפה. ואז הוא יקום ויסתכל עלי ועל הדם הזה שלי. ואז הוא
יסתכל בחלון ויראה שם את הגשם, מן הסתם. ואז הוא יחשוב שזה
מוזר שאני ניראית כל כך יפה כשאני מתה. אני, עם השיער
הבלונדיני שלי. ואז הוא יתכופף לעברי וישים את הרובה ביד שלי.
ואז הוא ינגב את הזיעה שעל המצח שלו. ואז הוא ייצא מהחדר וינעל
את הדלת אחריו.