ישבתי לבד בבית של רונן, החבר שלי, תמיד הבין את תהפוכות מצבי
רוחי, תמיד כשהתפרצתי כמו אישה שזה עתה ברחה ממעונם של
המשוגעים, כך הם מכונים, היה הולך בשביל שלי בלי שאלות,
ולפעמים אפילו משתף פעולה, כי זאת הייתה האהבה שלנו.

ישבתי לבד בבית של רונן, נזכרת בפעמים שהתבוננתי בראי שכעת
נמצא מולי, שנאת את מה שראיתי, מקללת בלבי את ההשתקפות שכול כך
דוחה אותי, נזכרת כמה אהבתי את אותם חדרים מיוחדים בקרקסים
וירידים  שנקראו "חדרי מראות", מעולם לא היה שם ראי כפי שהוא,
רגיל, החדר הזה הכיל מראות מיוחדות שעיוותו את הגוף ואת
הפרצוף, לפעמים בצורה מצחיקה או מפחידה, אבל אף פעם לא רגילה.

ישבתי לבד בבית של רונן, מתבוננת בראי שעכשיו מחייך לעברי
בחיוך עקום, כבר שנתיים אני מתעבת את הראי הזה אך מעולם לא
סיפרתי על כך לאיש, גם לא לרונן, כי הוא אהב את הראי הזה, הוא
אהב את הניבט ממנו, הוא הטבעי.

ישבתי לבד בבית של רונן, אם מבט משוגע בעיניים, עין אחת נפרדת
מהעין השניה, בתזוזה קלה אני מצליחה להצליב אותן ביחד, כול
רסיס ראי שעל הקיר היה ממוסגר במסגרת אדומה, אבל לא אדום
מצועצע, כמו זה בתמונות ילדים יפות, אדום כמו יין שרק לפני
שבוע שתתי כשחגגתי את יום הולדתי, כול כך מאושרת הייתי אז, היה
קשה להרגיע אותי, אני לא זוכרת את מהלך הערב במדויק אך נראה לי
שסולקנו בגסות מהמסעדה.

ישבתי לבד בבית של רונן, מחכה להראות לו איך יצרתי לעצמי חדר
מראות משלי, כזה שלא רק הוא אוהב אלה גם אני, ככה אני נראית
טבעי הרבה יותר לדעתי.

ישבתי לבד בחדר חשוך בלי רונן, אני חוששת שהפעם חציתי את הגבול
כי עכשיו אני לבדי צועדת בשביל שבדרך כלל רונן חצה עמי,
וכאן... כאן אין לי אפילו מראה!