עשיתי את זה.
השגתי את המטרה שלי.
את המטרה שעבדתי כל כך קשה בשבילה.
סוף סוף, בפעם הראשונה בחיי, הצלחתי להשיג את הדבר הזה שכל כך
רציתי, שהייתי מוכנה להרוג למענו.
ובאמת הרגתי.
אז למה עכשיו אני מרגישה כל כך רע? למה עכשיו, אחרי שהצלחתי
להשיג אותו, למה עכשיו אני מרגישה את ההרגשה הזאת בבטן, של
אכזבה, של החמצה, של כישלון?
הייתי מוכנה להרוג למענך.
ובאמת הרגתי.
הרגתי ידידות, הרגתי את הדבר האמיתי היחיד שהיה לי בחיים
מלבדך, בעצם שהיה לי בחיים בכלל.
כי אתה, אחרי הכל, לא היית אמיתי.
סתם זיוף.
ואני טעיתי.
אי אפשר להחזיר את הידידות הזאת.
צדק מי שאמר שהאהבה זה דבר מסוכן, מזויף, כל כך זמני...
ואם לא אמרו- אז עכשיו אני אומרת.
עכשיו הכל נגמר, נגמרה האשליה, נגמר החלום.
נגמר בצורה כל כך סופית, אין טעם לנסות להחזיר את זה.
גם אין טעם לנסות ולהשיב את הידידות, כי ידידי האמיתי אומנם
יקבל אותי בחזרה באהבה ובהבנה.
אבל זה לא יהיה כמו פעם, זה לא יהיה אותו הדבר.
לפחות לא מבחינתי.
כי אני לא ראויה לידידות כזאת, לא אחרי שעזבתי אותו, הפקרתי
אותו- למענך.
ואתה, אתה לא היית מי שחשבתי.
אולי חלומות הם דברים שרוצים, ואני יודעת שאהבתי אותך.
אבל חלומות הם גם לפעמים רק חלום, ואני התאכזבתי ממך.
עכשיו זה נגמר.
בעצם זה נגמר כבר מזמן.
ואני, לא ידעתי. לא שמתי לב.
בטיפשותי, לא קלטתי את הרמז, את הדבר הזה שתמיד עזר לי. לא
הקשבתי לקול הפנימי שלי.
לא בטיפשותי. באהבתי.
או שמה זה אותו הדבר?
אז עשיתי את זה, השגתי את הדבר שחשבתי שהיה הדבר החשוב ביותר
בחיים שלי עד לא מזמן.
ואיבדתי את הדבר היחיד שהיה חשוב לי, שהיה בעצם כל החיים שלי.
איבדתי אותך ידידי היקר.
איבדתי אותך.