צלצול ראשון.
אדם התעורר.
צלצול שני.
אדם כבר היה ער מספיק בשביל לחשוב מי הוא מכיר שדפוק מספיק
בשביל לטלפן אליו בשעה כזו.
צלצול שלישי.
אדם חשב שלטלפון שלו יש צלצול מעצבן מאוד וחזק במיוחד, ואולי
הגיע הזמן להחליף אותו.
צלצול רביעי.
בשלב הזה כבר היה ברור שמי שנודניק מספיק בשביל להתקשר באמצע
הלילה לא מתכוון לוותר.
צלצול חמישי.
אדם הרים את השפורפרת. הנודניק ויתר וניתק. זו הפעם השלישית
שזה קורה החודש. אדם רתח, והשינה כבר פסה מעליו, הצלצול המרגיז
עוד זמזם בראשו. למרות שהיה מודע לכך שלא יצליח, ניסה אדם
להירדם, מביט על הצללים שמונחים על התקרה. לבסוף החליט לצאת
לטיול רגלי ולנסות להירגע קצת. אדם נטל את המפתחות מהשידה, נעל
את נעליו, ובדרכו החוצה העיף מבלי משים מבט עייף על התמונה.
תמונה ישנה, דהויה, רפרודוקציה ממוסגרת למשעי של קאנדינסקי
שהצללים מהתקרה נחו גם עליה, משווים לה מראה של פסיפס.
הוא לא אהב את קאנדיסקי בשום צורה שהיה מודע לה, ולא הבין מה
הוא מנסה לומר או אפילו לצייר, אבל נעמה אהבה את התמונה ונתנה
לו אותה לפני שנסעה. אדם יצא את דירתו והחל פוסע ברחובות
החשוכים. הוא עשה זאת לעיתים תקופות למדי, זה לא היה מסוכן כל
כך ללכת לבד בחלק הזה של העיר. אם היה נשאר בבית התוצאות היו
מסוכנות יותר, כך חשב. אדם הלך במהירות, הוא הרגיש את הקור
נדחק לתוך עורו, לדמו, לעצמותיו. קור גורם לו לחשוב, כך תמיד
היה, אבל אדם לא רצה לחשוב, אפילו המחשבה על כך הפחידה אותו.
כל פעם שחשב מספיק לעומק, הגיע למסקנה שהרסה את חייו או ערערה
את שפיותו, ואלו לא דברים שלא היה יכול להתמודד איתם עכשיו. אז
הוא החל לחזור, ומחשבות כבר מקננות בתוכו.

עד שפגש את נעמה, יחסו אל העולם היה פשוט: הוא שנא אותו. את
האנשים שהולכים בו ועושים רעש, את האבק, הפרפרים והפרות כאחד.
הדברים המכוערים הגעילו אותו והיפים דחו אותו בהצלחתם הבוטה
והמוחצנת. יום אחד הופיעה בחייו, והרסה את הכל. הוא פשוט לא
היה מסוגל לשנוא אותה, ושנא אותה בגלל זה. אבל נעמה לא היתה
מהטיפוסים שמוותרים בקלות יתרה. היא חדרה לליבו בלי בושה, חפרה
וחיטטה, פתחה תלמים בבשרו ונפשו. פעם צעדה צעד אחד יותר מדי
לתוכו ושאלה אותו שאלה על אביו. הצלקות הישנות בערו ואדם איבד
את עשתונותיו והכה אותה מכה אחת חפוזה, עצורת זעם וכאב. עוד
לפני שידו פגעה בבשרה הרך אכלו אותו ייסורי מצפון מוצדקים, אך
ידו נשלחה לבלי שוב. היא נפלה מעצמת ההלם והמכה, מביטה בו במבט
של חתול שמנסה להבין מה מתקרב אליו במאה קילומטרים לשעה עם
אורות נוצצים. אחר כך התעשתה, קמה בשקט, ועשתה את מה שהיה ברור
לשניהם שצריך להעשות: ארזה בתיק קטן את הדברים שאי אפשר
להחליף, השאירה את השאר ועזבה. אדם היה המום ומזועזע מכדי
להגיב, עמד במקום מספר דקות, אחר כך התיישב במטבח על כסא העץ
הישן, שאפילו לא חרק הפעם, טמן פניו בידיו וניסה לעקל את גודל
הטעות.
הוא שמע את הדלת נסגרת מאחוריה, אך לא מצא כוח לקום. שבוע אחר
כך היא נסעה לניו-יורק (היא אמרה משהו על עבודה חדשה, אבל הוא
ידע שזה בגללו) ולא חזרה מאז.

אדם חזר לפתח דירתו ונדהם לראות את הדלת פתוחה. הוא הסתער אל
הדירה, מצפה לפורץ ומקווה לפניה. חדר הכניסה הקטן היה חשוך
לגמרי ורגלו פגעה במשקולת שמישהו קנה לו לאחד מימי ההולדת
שעברו, אולי כרמז להתחיל להיכנס לכושר. זרם של כאב עלה מנעל
הבד שלרגלו והתפשט בכל גופו, ורשימת קללות ארוכה כל כך עברה לו
בראש, שלא ידע שהכיר את חלקן. הוא דידה לתוך הסלון והריח ריח
חריף של עשן. בסלון ישב לה דמות שחורה, ועישנה לאור הרחוב
העמום שנשקף מהחלון הפתוח. כשזיהה את הריח, זיהה גם את המעשן.
זה היה עידו מהצבא. אדם לא דיבר עם הדפוק הזה יותר משנתיים.
"אתה לא הולך להציע לי איזה קפה?" שאל עידו, קולו קול בשורה
רעה מהעבר, ואדם תיעב את סגנון הדיבור והטון המתנשא שלו.
"הוא יקפא לפני שתשתה אותו! למה פתחת את החלון?" ענה והתקדם
לכיוון החלון, אך נרתע כשראה את עידו קם לכיוון.
"מה בבעיה אדם? אנחנו כבר לא חברים?"
אדם התקשה להחליט אם קולו העמוק של עידו מעצבן או מפחיד אותו.
"אתה עדיין מעשן עידו? לא מספיק שהעיפו אותך מהצבא בגלל החרא
הזה? אתה כמעט בן שלושים! לא הגיע הזמן שתתבגר?" אדם הטיח בו
את השאלה ומיד הבין שלא היה צריך לעשות את זה, כי עידו יפצח
בנאום האינפנטילי, שהוא מדקלם למי שמוכן להקשיב מאז שהכיר
אותו, וכנראה שהרבה קודם, על כמה שהחברה דפוקה, והחיים דפוקים,
ואם המדינה לא נותנת לנו מציאות נסבלת, ראוי שלפחות תיתן
אפשרות לברוח מהמציאות שבנתה, או לפחות לטשטש אותה. אבל עידו
חיכך בגרונו ואמר "לא" בטון שחדר למוחו של אדם כמו פטיש אוויר
בשנת הצהרים. צליל של משהו שהולך להרוס לך את היום, ואולי גם
הרבה אחריו. עידו מצידו קם סופית והלך לבחון את התמונה היחידה
שהיתה תלויה בסלון.
"שמע אדם, זה הרי ברור שלא הכסף האנטי-אמנותי קנה את התמונה
הזו" פלט.
"זו היתה מתנה"
"ממי?" שאל עידו באדישות דורשת.
"מנעמה" אדם ניסה, ללא הצלחה, לענות באותה אדישות.
"מנעמה... זו לא מתנה, זו מנחה!"
"מה אתה רוצה, עידו?" עצביו של אדם לא היו יכולים לעמוד בשיחה
הזו עוד זמן רב.
"עזוב שטויות, תגיד לי קודם, איפה נעמה באמת? אתם כבר לא
ביחד?"
"היא קיבלה עבודה רצינית בניו-יורק, משהו של פעם בחיים" זה היה
תורו להיות אדיש.
"אל תדאג אדם", גיחך עידו, "אני בטוח שזה לא אישי". ההערה
האחרונה הוציאה את אדם משיווי משקלו, ומלאה אותו רצון עז
להתנפל עליו. הוא לא עשה זאת מפני שהיה משותק מכעס ואימה, מה
שאותו לפחות, הפתיע. "טוב, לא משנה" עידו כנראה הבין שהוא פוסע
במשעול צר. "באתי לבקש ממך משהו רציני. אני צריך לנסוע לדרום
אמריקה לסדר איזה עסק, ונראה שיש איזו מגמה ממסדית להשאיר
אותי, או לפחות את הדרכון שלי, בארץ. מה שאתה הולך לעשות זה
לקנות כרטיס טיסה ללה-פס ולהשאיל לי את הדרכון שלך לחודש או
שניים. אתה חייב לי, שנינו יודעים את זה, ואחרי שתעשה את זה
בשבילי, טוב... פשוט תעשה את זה."
אדם ידע שעידו צודק. הוא באמת חייב לו חוב גדול, ועידו לא נופל
בקטגוריה של מוחקי החובות.
"בסדר, עידו, אם צריך אז צריך, אבל אם אני עושה את זה בשבילך,
אתה שולח לי בדואר את הפספורט ואני לא רואה או שומע ממך יותר.
אתה גם לא מספר לאף אחד, אף פעם, על הסידור שהיה לנו בצבא.
ברור?" אדם חשש שקולו רעד מעט כשדיבר.
"מאה אחוז" אמר עידו בהתלהבות ילדותית משהו, שלא התיישבה עם
שאר השיחה. "התיקים שלי כבר פה, יש לי עוד כמה סידורים הלילה,
אז אני אפגוש אותך מחר בערב בשדה התעופה. נראה לי שיש מטוס
בתשע וחצי, אל תשכח את התיקים שלי בדירה המוזנחת הזו. חבל
עליהם, בסדר?"
"בסדר" מלמל אדם והלך למטבח כדי לא להביט בעידו, ושמע את הדלת
נטרקת. למחרת קנה כרטיס טיסה. עידו הגיע לנתב"ג בדיוק בזמן
לראות את אדם עולה עם התיקים שלו במדרגות לאזור העלייה
למטוסים. "קריאה אחרונה לטיסת TWA לניו יורק" קראה איזו פקידה
במערכת הכריזה.