סיון בלס / לאחר גשמי הלילה |
פורצים להבי דשא דקיקים את האדמה הלחה
ומתחדדים חושי הריח
והזיכרון.
הלב, מוכה שגרון,
מתכווץ לנגיעותינו המרעידות את אגם נזנחותו
קופץ קשוותיו כנגד עור אצבעותינו מכורסם הגעגועים
ונסגר בבשרו
על פינות הזכוכית של פנים שאינן
כשהיו.
כגלד החובק רסיס
שאינו מחליד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|