זוכרת את אותו הרגע,
הרגע המייגע,
הרגע המכאיב,
הרגע המביך,
הרגע בו החליש הכאב נישמתי,
הרגע בו נישבר לרסיסים ליבי,
הרגע בו הרגשתי שלא תגיע ישועתי,
הרגע בו אמרת שאינך רוצה אותי,

זוכרת ששאלתיך האם רוצה לראות דמותי,
ואת הרגע בו גיליתה את גילי,
ולא רציתה בקשר עימי,

ויודעת שאתה היחיד אליו אישר לגשת אומצי,
ומסוגלת הייתי לעשות זאת בדעתי,

יותר מידיי פרחה אהבתי כלפייך,
נימשכתי אלייך,

תמיד גורלי סידר שאיכשהו אחזור לאוהבך,
בשבילי הייתה ותיהיה פשוט מדהים ביופך,

אבל מאז אותו הרגע,
הרגע המיגע,
הרגע המכאיב,
הרגע המביך,
הרגע בו החליש הכאב נישמתי,
הרגע בו נישבר לרסיסים ליבי,
הרגע בו הרגשתי שלא תגיע ישועתי,
הרגע בו אמרת שאינך רוצה אותי,

לא ארשה לעצמי לאוהבך,
לא תיראה ממני בחיים אהבה,
ולא אדרדר למחשבה של אני ואתה,

חושבת אני וכמעט בטוחה,
שתירוץ בקע מפיך,
כשאמרתה שקטנה בשבילך,

לפעמים תוהה מה הייתה הרגשתך,
כשצילצלתי לטלפון בביתך,

האם ניבהל ליבך?
האם שמח ריגשך?
האם הצטערה נישמתך?

האם סיפרת להורים?
האם דיברת עם חברים?

לפעמים עמוק עמוק בתוך תוכי,
תקווה קטנה צצה בי,
שאולי אוהב דמותי,
שאולי בראשך שוכנת לי,
אך בדר"כ נעלמת,
והרבה זמן לא חוזרת,

עכשיו לא אוהבת אותך,
שוכחת ממך,
כי יודעת שאם אשייך ליבי לאהבתך,
בחיים לא אהיה שלך,
וליבי יישבר בגללך,

וחושבת לי שגם אם תרצה אי פעם אותי,
למרות שלקבל אהבתך צמא רצוני,
לא אוהבך,
ואשבור את ליבך,

זוכרת שחשבתי לעצמי,
שרק אתה היחיד בשבילי,
שרק אתה יכול למלא אושר בתוכי,

שזהו תפקידך ולא של אחר,
אך זוכר שהצעתני להתקשר לחבר?!
לא התקשרתי לאותו החבר,
אך החלטתי שעלייך אוותר.