התרוקנתי. השפה שלך, מול השפה שלי
מדברים, קינה פועמת וחיה ליחסים שבוזים
קיפאון. בתוך ההזיות אני רוקדת.
שואל אם אני כאן ובכלל אם אני חיה.
פעם הייתה כאן קירבה שגילתה סודות
וסודות שנותרו עמומים, כמו בטן רכה
נבעטת וחוזרת לצורתה הטבעית.
סודות משוגעים.

התשוקה היא עמדה ועודה עומדת בעינה
אני מודה בכך בלי לחלום, בלי לפנטז
רואה את הסלילים של סרט הפיתוח
זרוקים על הרצפה המלוכלכת.
נגטיב של תשוקות. כבר הרוסים הסלילים.
כבר נשבר לי לפתח את הרצונות בחדר חושך
אור אדום. אזעקה.
אתה אדם קר ואדיש, חם לרגעים ואז נמלט
אני לא עוקבת. אתה צל שמתבונן בי מכל מקום
כל הזמן מביטה על כף היד, מצפה שתנחת בה
שתצפה אותה בצללית שלך.

בשיחות אני נכנעת לתמימות בלתי מוסברת שלך
יותר לתמימות המוסברת שלי, איתה כבר השלמתי
אתה לא. יחסים במונוטוניות, מדברים מילה או שתיים.
אתה לא. מדבר באמת ובכנות. משהו בך מתרוקן עליי
כמו מקיא עליי את התחושות השקריות שלך.
אתה מגיש לי מנחת חטאים, מתובלת בחרטות.
כמה קלישאות יכולות להופיע ברומן אחד שהתפרש
על תקופה שהסתיימה בחטף. כמה קלישאות יופיעו
בסיפור פרידה שלא ניתן להתנתק ממנו.
הרגעים האלה גורמים לי לחלות במחלה זמנית
קדחת וחום גבוה. חיידקים שרוקדים על הפנים
כמו נמלים. בוא נתרפא.

אולי זה רק הקרח שצריך להפוך למים ואז
להישאב לתוך הבאר ולהיעלם.
לשמש תרבית חדשה לעוד זוג שעומד בפני סיומת.
בינתיים שפה מול שפה מדברים קלישאות.
מבקשים למחוק אבל לקחת משהו כסמל.
מרכזיית הטלפונים תקרוס ולא יהיה ביננו קשר.
בתי קפה יעמדו ריקים משיחות חולין שלך ושלי.
בפינת רחוב לא ניתקל זה בזו באמצע יום חם.
בוא נתנתק. בוא נתרוקן.
האם זו האשליה שלי? או שלך? של שנינו?
הלוואי ויסתיים.