ויהי בחצי הלילה ואקיץ למשמע לחשה של הלבנה
המרפרפת נשיקות כסופות על שיפתי ערוותי.
ואסיר מעליי את כותנתי,שמא תיטנף באורה החלבי של הלבנה.
ואפרע את שיערי,ותשזור בו הלבנה חוטי כסף בזהב.

ורגליי נפרדו מאליהן,ואזמין בסבר פנים את הלבנה לתוכי.
והיא מחייכת את חיוכה הירחי.
ואני מתחננת - הרכיני ראשך,לבנה,הריחי.
כי בן אנוש לא ידע אותי מלבדך,הלבנה.
ערוותי טהורה.תומתי שלימה.נשמתי פצועה.
בואי בי ותבתקי את קפליי.גאלי אותי מיסוריי,אהובה.

ויהי בחצי הלילה ואטוף עסיס,והלבנה תישחק לעומתי:
"הוי פתיה"!
רגלי נוטפות מור ולבונה.וכל מיני בשמים.
ריח מיטתי כריח השדה עם בוקר
עת הלילה מבריח יצוריו אל בין הסדקים.
ויצורי שלי פרצו לחופשי באשמורת התיכונה
וירקדו ויפזזו באורה הכסוף של הלבנה.
ואשחק לעומתם:"הוי פתאים"!
כי מה לי השירים?

הוי הלבנה המפשפשת בתוכי באצבעותיה הכסופות
מוציאה לחופשי את מחשבותי הכמוסות.
מגרוני יבבה,ורעד קל יטלטל את כולי
עת אצבעותיה הכסופות של הלבנה יחשפו את תוכי.
תבתקי אותי! עשי אותי שלך!

ותיבעל אותי הלבנה.ואורה פתע ידעך.
ושמי המזרח נצבעו בדם בתוליי.

ורוח הבוקר נשאה את ריח מיטתי
ואשאף אותה אל קירבי בהנאה.
כי אשה אני ללבנה.אשה אני.

אך בעלות השמש,עת אוהבים יקומו מעל מיטותיהם,
ונשים ירחצו את גופן מריח אכזבותיהן,תשוקותיהן.
יטהרו ערוותיהן המדיפות את ריח מישגליהן.
ואני-איככה ארחץ את אורה הכסוף של הלבנה מבין רגליי?
איך אשטוף את הפרשת הירח מעל אצבעותיי?
את מיטתי המוכתמת בפירחי יצורי?
את עצמי-מעל ירכיי?