[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אז תאהב אותי, יוני. תאהב כמו שאתה יודע לאהוב, חזק, לוחץ,
כשעיניך מצועפות, דוקרות. תאהב אותי אהבות שונות ומשונות,
אהבות של חולשה ושל חוסר אונים, אהבות של פחד, אהבות של שנאה
ולעתים רחוקות, אולי אף תאהב אותי סתם.
אז תאהב אותי, יוני, תאהב אותי כי אני הדבר האחרון שנשאר לך,
היחיד שמסוגל להוציא ממך משהו אמיתי, תאהב אותי כי אני ראיתי
את החור השחור שלך, ראיתי אותך מתקרב אליו ומציץ פנימה
בסקרנות, ראיתי אותך נוגע בו, מלטף אותו, ראיתי אותך רוקד
לפניו, משתחווה לו.
תאהב אותי כי כבר לא נשארו בינינו סודות, וזה אולי רע כי אין
בינינו כבר את המסתורין הזה שאפף אותנו בענן אפור וסמיך
בחודשים הראשונים אבל גם דחף אותנו למעלה, גבוה, אל אהבה שכבר
ברור לי עכשיו שלעולם לא נדע.
הזיונים שלנו אבדו, יוני. הם אבדו בין הסדינים, בתוך הדירה
שלנו. הזיונים שלנו אבדו, הפכו לבלתי נראים, הם כבר לא
מעניינים, לא מושכים לא אותי ולא אותך. הכל הפך לאחר כל כך,
החושך בדירה שלך כבר לא מגרה אותי, הוא רק דופק לי את המוח.
אתה מפחיד אותי, יוני, אני מביטה בך ואתה נראה לי אפל. אלא
שהצד האפל שלך כבר לא מדליק אותי, יוני, הוא רק מרחיק אותי,
כבר אז, כשדחפת אותי על הרצפה במסדרון ליד המעלית, היה נדמה לי
שאני רואה בעיניך ניצוץ אכזר. העובדה ששכחת, ככה, שיש לך אמא,
ימים עוברים, שבועות וחודשים, ואתה לא מתקשר, לא מתקרב, כאילו
הבית

הזה שפעם היה כל כך שלך הפך למין אי של מצורעים, כמו ב'פרפר'
המטופש הזה שאתה אוהב כל כך לראות, פעם ועוד פעם.
אתה כבר לא הזיון שלי, יוני, פעם היית, עכשיו כבר לא. אתה המון
דברים אחרים, אתה החיים שלי, הריבוע שלי. אני כלואה בתוך
הריבוע שלך, בחושך, ואתה כלוא בתוך הריבוע שלי. אנחנו חיים
בתוך סיוט יוני, אתה חייב להבין שזה אוכל אותנו, אתה חייב
ללמוד להבדיל בין טוב ורע.
אנחנו דוהרים אל הסוף, אהובי, וככל שקו הסיום מתקרב אנחנו רק
מגבירים את הקצב ומכים בסוסים במגפינו ומצליפים בהם בשוט,
מצליפים בהם בכוח, ביאוש, ללא שליטה.
אז תאהב אותי, יוני, כי אני עוזבת ואתה רוצה שאשאר.
תאהב אותי כי אני לא רוצה שתפסיק. לא עכשיו ולא מחר, לא אחרי
שאסע מכאן ולא בעוד שנה.
אנחנו מפרפרים ונגמרים, יוני, כבר לא מצפים לשינוי ולא מייחלים
לאיזה תעלול או קסם.
אני מביטה בך ותוהה אם יהיה בי כוח לעזוב. כל יום שעובר רק
מחדד את הספקות, לא ספקות של נכון או לא נכון, אני יודעת שזה
נכון, אני יודעת שזו הדרך היחידה, אני רק לא יודעת אם יהיה בי
כוח, אם אוכל להביט בך ולסובב את הגב.
אז תאהב אותי, יוני, כי אולי הכל היה יכול להיות אחרת. היינו
יכולים להיות מאושרים כמו כל הזוגות האחרים שאנחנו רואים
בלילות, צועדים ברחוב בזרועות שלובות, מחליפים נשיקות חטופות.
עכשיו זה נראה מנותק, מגוחך אך היינו מאושרים פעם, ואז הוא מת,
ואתה התחלת לרקוד ריקודי מוות עם חורים שחורים.
אז תושיט לי יד, יוני, וידך תישאר תלוייה באוויר.
לו ניתנה לי רק משאלה אחת הייתי מבקשת שלא תסב את ראשך מהחור
השחור, שמור כל הזמן על קשר עין איתו, אני פוחדת שהוא ישאב
אותך, אני יודעת שכשיעלה המחר, ואני אסע מכאן, יהיה לו קל
יותר, מוזר לא? לו היה יצור אנושי ודאי היה רואה בי אויב ובך
בן ברית.
אני יודעת שהוא רוצה שאסע, יודעת ובכל זאת נוסעת.
אז תאהב אותי, יוני. תאהב אותי תמיד, ואני אוהב אותך. כשאהיה
ביבשת אחרת והמילים, החיבוקים, הזיונים, יתרחקו אט אט וייראו
כמו אוסף תמונות ישנות וקטועות, זה כל שיוותר לנו."
("ספרי לי סיפור אהבה סגול" - ניר ברעם)



                                                           
         13-14.2.2003
וזה כל שנותר לנו, עמית. אוסף תמונות ישנות וקטועות. אמנם בלי
הזיונים או יותר מידי חיבוקים. אבל הרבה מילים שנותרו אי שם
בזיכרון, בעיקר שלי כנראה. אוסף התמונות נותר ברובו אצלי,
בזכרון, שמור לו ועולה מידי זמן. ואתה עסוק לך בריקודים אחרים
שלא עם חורים שחורים אלא עם עצמך ואולי עם חורים שחורים בראשך
שאתה תולה בהם את כל האשמות למה שאתה עושה ומה שאתה לא מרגיש.
ואני? נותרתי לי לבד עם קטעי הזכרון הקצרים שלנו, חולמת על
אנשים סגולים ומרגישה בעיקר שקופה. ואתה ממשיך לחיות לך חיים
סגולים למהדרין למרות שעמוק בפנים אתה יודע שאתה כולך התחזות
וכל הבטחון הזה שאתה מנסה להראות לכולם כל הזמן נובע מפחד בלתי
נשלט מעצמך ומעצמת הרגשות שאת המצליח יפה כל כך להסתיר. ויום
יבוא ואחת תצליח לקלף ממך את השכבות ולעשות מה שרציתי ולא
הספקתי או שלא ניסיתי כמו וכמה שצריך ואתה תתגלה לך ותגלה את
עצמך ויהיה לך רע ויהיה לך כל כך טוב פתאום ואתה תשמח ואני
אשמח גם ואבכה המון, כמו שרציתי לבכות אתמול לידך ולא בכיתי.
וגם אתה תבכה יום אחד, אם לא על בחורה אז על עצמך ולא יהיה לך
עם מי לבכות כי תפחד להראות שאתה מפחד.
אני מפחדת המון, עמית. אני מפחדת מהמלחמה ומפחדת מהבחירות
ומפחדת לחצות את הכביש ומפחדת לעלות על אוטובוסים ומפחדת ממך
וממה שעשית לי ובעיקר מפחדת מעצמי וממה שאני עושה לעצמי. ואני
מפחדת שאף פעם אני לא אפסיק לפחד ואני זקוקה לך, למילים שלך
האלה הסוחפות אותי לשטף של דיבור או שתיקה, שבכל מקרה משרים
איזו שלווה לא ברורה שגורמת לי להירדם עם חיוך.
אני מפחדת להתקשר אליך עכשיו, מפחדת מהתגובה שלך אם אני אפסיק
לפחד. אני מפחדת כשרע לי ועוד יותר מפחדת כשטוב לי. ואני לא
מצליחה להבין את זה ולא בטוחה שאני רוצה. אני לא יודעת מה
לחשוב ומעדיפה לחשוב כמה שפחות כדי לא להגיע פתאום לאיזו הבנה
עמוקה של הדברים שתעשה סדר בבלאגן ואז אני אראה שגם כשמסודר
הכל לא בסדר. ואני שמה לב לשטויות פתאום, עמית. אני רואה שהכתב
שלי השתנה בזמן האחרון ויודעת שבטח זה אומר משהו (ואתה תגחך
ותגיד שזה שטויות), ואני לא יודעת מה זה אומר אבל כבר חושבת
שלא יכול להיות שזה משהו טוב. ואני שלילית מאוד או חיובית מאוד
ומרגישה כמו על כדורים. ואני רוצה לנסות המון דברים, עמית,
המון דברים שאף פעם לא ניסיתי ואף פעם לא עשיתי ותמיד רציתי.
ואני יודעת שאני לא אעשה אף פעם אבל משתדלת לחשוב שאולי דווקא
כן. והשתניתי קצת מאז שדיברנו באמת פעם אחרונה. הפכתי יותר
פתוחה, יותר חופשייה, יותר משתפת פעולה אפילו. ואתה לא יודע על
זה. ואתה לא יודע הרבה דברים שהייתי רוצה שתדע והרבה דברים
שאני מקווה שלא תדע ודברים שעשיתי ולא ברור לי למה ובטח לא
הייתי עושה לפני חודש.
אני לא בריאה, עמית. הייתי מרגישה בריאה יותר אם הכל היה נגמר
כמו שצריך, אבל הכל נטקע פתאום ואפילו תקופת התאוששות לא הייתה
לי. לראות אותך כל יום, להריח אותך כל יום, לשמוע את הקול שלך,
כל זה לא בריא לי. לך זה כנראה פחות מפריע או שאתה פחות מראה
(לא שאני מראה, בכל הנוגע להעמדת פנים אני בסדר דווקא). ובכלל
מה שהכי נורא הוא שרק אני לקחתי קשה את העניין וכנראה קצת
בהגזמה, ואתה, בכלל לא אכפת לך. ולמרות שמה שהיה לא היה יותר
מידי, עדיין היה משהו ואתה בחרת להתעלם ממנו לחלוטין. ועל זה
חבל לי כמעט הכי הרבה ועצוב לי המון.
ידעת שבכיתי היום? בכיתי. ישבתי עם תו על המדרגות ובכיתי.
בכיתי כי הכל בלאגן לי, לא רק אתה, בכלל. בלאגן לי ואין לי עם
מי לחלוק את זה, כי אין יותר מידי אנשים שמבינים. ועם תו קשה
לנהל שיחות רציפות של רחמים עצמיים כי גם לה יש מטען משלה
לפרוק ולא נעים לי לדבר על עצמי. ואיתך היה הכל פשוט כי גם
כשהתלוננת אתה יכולתי גם אני איכשהו לומר מה שרציתי ולפרוק
מהעול הזה שמצטבר לו כל פעם על הלב שלי. וכל הכוחות הנפשיים
שלי נסחטו ממני בימים האחרונים וכל מיני דברים קרו לי ואף אחד
לא יודע או שיודעים יותר מידי ואני מפחדת ליפול פתאום ולאבד
שליטה על כל מה שקורה איתי. גם ככה אני בקושי מצליחה להחזיק
מעמד. ורע לי מאוד וטוב לי מאוד ואני אוהבת את המקום ושונאת
אותו גם יחד. אני שמחה על כל הדברים הטובים שקורים לי כאן ועל
כל מיני דברים קטנים שאומרים לי ועושים שמעלים לי חיוך אם לא
על השפתיים על הלב. אבל המקום הזה שואב ממני כל שביב של שמחת
חיים שחוזר אליי בשעות הפנויות שיש לי. הוא גורם לי לחשוב על
דברים רעים ולהתעסק בשטויות ורכילויות ופוליטיקאים ולדבר רק על
אנשים שבתאכלס לא מעניינים אותי יותר מידי אבל הם נמצאים סביבי
כל הזמן.
והמקום הזה גורם לי גם לכתוב מיני מכתבים הזויים ולא ברורים
שרוב הסיכויים שישארו ממוענים אליך, רק אצלי.
מין תרפיה שפסיכולוג היה ממליץ עליה, כנראה.

                                                    שלך,
                                                      הייזי
ג'יין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
העניין הזה לא
לרוחי! מיכלי
השתלטה פה על
הסלוגנים! זו
קונספירציה שלה
ושל התימני!!!

ארגנטינאי תובע
צדק


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/03 4:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הייזי ג'יין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה