16.12.2002
עמית,
מאוד מוזר לי לכתוב לך מכתב. מוזר כי המון זמן לא כתבתי למישהו
מכתב. המכתב הרציני האחרון שכתבתי היה מכתב שלא נשלח לאריה -
שאני לא יודעת אם סיפרתי לך עליו או לא - והוא היה יותר
הזדמנות בשבילי לסדר לעצמי את המחשבות על דף.
יכול להיות שככה זה יהיה גם עכשיו.
אני אומרת לך כל הזמן שאתה מוזר לי. אני לא מצליחה להסביר לך
למה אני מתכוונת כשאתה שואל אותי. גם לעצמי אני לא מצליחה
להסביר למרות שזה מאוד ברור לי. אני יודעת בדיוק למה הכוונה
אבל לא יכולה לבטא את זה במילים, בקול רם. אולי בגלל שכשדברים
נאמרים קשה למחוק אותם, לקחת אותם בחזרה אחר כך.
קשה לי איתך. קשה לי כי אתה מוזר לי ואני לא מבינה אותך. אני
לא מתיימרת להבין אותך ואני לא חושבת שזה יהיה נכון מצידך
להראות לי כל מה שאתה כבר עכשיו או בכלל. אבל לפחות קצת ממך
מגיע לי לראות. לפחות קצת רגשות שלך, ממך, מגיע לי להרגיש.
אני תוהה אם אתה בכלל מרגיש משהו או שאתה בכלל נמצא באיזה שלב
שבו אתה לא מרגיש כלום וכל הדברים האלה שאני מנסה להגיד בכלל
לא נוגעים לך עכשיו. אם ככה אז אני באמת מצטערת על זיוני השכל
המיותרים.
קשה לי עם עניין הרגשות בעיקר בגלל שגם לי יש בעייה להראות
אותם, להביע אותם במילים, מעשים. יש המון דברים שהייתי רוצה
להגיד לך אבל אני לא יודעת איך, או שאני יודעת אבל מפחדת
מהתגובה שלך אליהם.
רוב הסיכויים שלא תהיה תגובה, או שתהיה רתיעה.
זה הפחד הגדול ביותר.
הבעייה שלי היא שאני חושבת יותר מידי. כמה הייתי רוצה פחות
לנתח דברים. ואני בדרך כלל מצליחה, רק שאתה הופעת פתאום עם כל
מיני דברים חדשים ולא ברורים שהם אתה - ואני התחלתי שוב לנתח
הכל. לבודד לחלקים כל תנועה קטנה, כל מחווה, לפרק לגורמים
משפטים ולנסות למצוא בהם משמעויות שלא קיימות שם, לתהות מה
יקרה אם...
וזהו, נראה לי.
אני בטח לא אתן לך את השטות הזאת והדפים האלה ישארו אצלי באיזו
מגירה או איזה מדף, מקופלים יפה יפה ומחכים לאיזה סדר של פסח
או מעבר דירה כשאני אקרא בהם ואחייך.

                                                 הייזי
ג'יין.