ועמדתי שם, נבוך עד אימה, יודע שאני חייב לקום וללכת אבל שומע
עצמי אומר לה: "אני נשאר".

את אליה פגשתי שלושה ימים קודם לכן בבית קפה בדרום העיר. היא
ישבה שם, שותה את כוס התה שלה ונראית כאילו רק היא קיימת לבדה
בעולם. היתה זו שעת צוהריים מאוחרת ומירה חיכתה לי בבית. ארוחת
ערב. ביקשתי כבר את החשבון והוא היה מונח בצלחת קטנטנה על
השולחן. המלצרית שלי עומדת במרחק של נימוס ומצפה בקוצר רוח
שאסתלק.
קמתי.
במקום ללכת לכיוון האוטו פניתי אל אליה. היא הבחינה בי וחייכה.
התיישבתי מולה.
"שאול", אמרתי.
"אני אליה".
שתקנו עוד רגע ואז היא קמה ללכת. "החתול שלי לא הפסיק להתעטש
כל הלילה ומהבוקר הוא אצל הוטרינר בבדיקה. אני חייבת לאסוף
אותו משם עכשיו". ניסיתי לדמיין את החתול הזה מתעטש. מוזר, אף
פעם לא הבחנתי שהם מתעטשים, החתולים. היא פונה לכיוון היציאה
ואני בעקבותיה. המלצרית קוראת אחרינו "כי הבחורה לא שילמה
עוד", זרקתי על השולחן 20 שקלים ורצתי החוצה.
היא ניצבה על שפת המדרכה, כעומדת לחצות את הכביש העמוס ודבר
מהסובב אותה לא נוגע בה, רעש הצופרים, עשן המכוניות, המולת
הרחוב, נסיכה.