"יאללה בואי כבר"
"אין לי כוח.. לא היום..."
"אם לא היום, אז מתי?"
"מחר"
"אין מחר, היום. עכשיו. בואי כבר, עצלנית אחת!"
קוראים לו תומר והוא החבר הכי טוב שלי. אני מתה עלייו. פשוט
להסתכל עליו ולצבוט לו את הלחיים. אני יודעת שזה מסוג הדברים
שדודות עושות, אבל לו זה לא אכפת.
"נו בסדר... רק בגלל שאתה כזה עקשן."
"נפגש בצומת עוד 10 דקות?"
"יש לי ברירה?"
"לא, ביי ביי."
"ביי.. כן.." אני מניחה את השפופרת בחוסר חשק מוחלט.
איך הוא מצליח לגרור אותי? נכון שאני באמת דיי פדלאה, וגם לא
יזיק לי להוריד שניים-שלושה קילו ובאמת אני כל שבוע מכריזה על
התחלת דיאטה חדשה, למרות שכולם מפצירים בי שאין לי צורך בה.
אבל היחיד שבאמת גורר אותי לבוא איתו לריצות ביישוב, זה הוא,
תומר שלי. יכול להיות שזה גם קשור בעובדה שהוא בעצמו לא רזה
בכלל..
זרקתי על עצמי איזה בוקסר שגנבתי לתומר פעם כשהייתי אצלו, איזו
חולצה קרועה שאמא שלי הפכה לסמרטוט, אספתי את השיער בגומיה,
מלמלתי איזו צרחה מעומעמת שאני אחזור עוד שעתיים ויצאתי מהבית,
חוששת מהעלול לקרות לי אם אאחר לו בפעם המיליון וחמש עשרה.
היה זה יום קיץ דביק, אבל השמש כבר שקעה ולמרות שהאוויר קצת
עמד הצלחתי להנות מכל רגע. כזאת אני, משוגעת על הקיץ. תומר הוא
איש של חורף. יש אנשים שהם לא של הקיץ ולא של החורף, קחו
לדוגמא את אורי. אורי הוא לא מסוג האנשים שאפשר לסווג אותם
לחורף או לקיץ, אפילו לא לאביב. אורי הוא חבר של תומר, אבל
יותר מזה, הוא יהיה עוד מעט החבר שלי. אנחנו כבר יוצאים במשך
חודש.. כלום לא קרה בינתיים, אבל אני לא מאבדת תקווה..
אני מתקרבת לצומת והנה הוא כבר עומד ומחכה לי שם. אני בוחנת
אותו, החבר הכי טוב שלי. אח שלי. ומתנפלת עלייו בחיבוק.
"שוב איחרתי..."
"לא נורא" הוא קורץ לי, "בשבילך אני אחכה לנצח."
אני צובטת אותו בלחי והוא נותן לי איזו כאפה של סחבקים ומדרבן
אותי "יאללה, נתחיל לרוץ?"
אנחנו רצים ברחובות על הכביש, ומרעיפים שלום לסובבים. ככה זה
שאתה גר ביישוב קטן של 1,200 משפחות, כולם מכירים את כולם.
אורי לא גר ביישוב, הוא גר בעיר, 20 דקות נסיעה באוטו.. הוא
לומד עם תומר בכיתה.
"דיברת עם אורי היום?" אני שואלת אותו.
"לא.. למה?"
"סתם.. לא דיברתי איתו כבר שלושה ימים ותהיתי מה שלומו"
"אז תתקשרי אלייו" הוא אומר כאילו זה עניין של מה בכך.
"לא יכולה, זה תורו"
"מה תורו? את רוצה להתקשר אלייו?"
"כן" אני עונה.
"אז תתקשרי" הוא פוסק בטון של
זה-לא-מובן-מאלייו-שזה-מה-שאת-צריכה-לעשות?
"אולי אתה צודק" אני נכנעת.
וכמו בכל פעם אנחנו פותחים בשיחת נפש על הקשר שלי ושל אורי, על
הבעיות בבית, על המריבות עם ההורים, על הפסיכולוגית שלו, ועל
מה לא?
אחרי שעה של ריצה אנחנו נשברים שנינו והרגליים שלנו מובילות
אותנו מעצמם אל עבר "הספסל שלנו". הספסל שלנו היה לא אחר מאשר
איזה ספסל מסכן באמצע גן שעשועים אחד שנמצא באמצע הדרך מהבית
שלי לבית שלו. אנחנו תמיד נפגשים שם כשאחד מאיתנו רוצה לברוח
מהבית ולבכות על צרות העולם וצריך אוזן קשבת או כתף להישען
עליה. מאידך, הספסל שלנו סוחב עלייו הרבה גילויי לב ודמעות
אינספור.
"אתה חושב שאורי נראה טוב?"  אני שואלת.
"לא" הוא עונה אחרי חשיבה מאומצת.
"למה לא? יש לו עיניים כחולות והוא גבוה" אני מגנה על אורי
אינסטינקטיבית.
"אז מה? הוא עדיין מכוער.."
"אווי תעשה לי טובה, אתה פוסל את כולם. בעינייך כולם מכוערים.
יותר מזה, בעינייך כולן מכוערות"
"לא כולן.."
"מי למשל?" אני מרימה גבה. לפחות מנסה להרים אבל זה לא הולך
לי.
"ג'וליה רוברטס" הוא פוסק בנחרצות.
"יופי..." אני עונה לו בטון ילדותי. "מישהי מהשכבה אולי?" אני
מנסה את מזלי.
"יש לנו כמה יפות, אבל רק אחת באמת מיוחדת"
"מי..?!" אני תופסת את היד שלו בהתלהבות.
הוא מיישר את מבטו אליי אך לא מוציא מילה. ואני כבר מבינה
מהמבט שלו שהוא לא הולך לשתף אותי בעניין הזה.
עכשיו שאני חושבת על זה, מאז שאני מכירה את תומר, כשאנו מדברים
על כל מה שהולך (או לא הולך) לנו בחיים, מעולם לא קרה שתומר
סיפר לי על איזו מישהי ששבתה את ליבו, איזו אחת שגרמה לו
לצביטה חמימה.. איך זה שלא שאלתי אותו עד עכשיו?
"תגיד איך זה שלא דיברנו אף פעם על איזו אחת שמעניינת אותך?"
"לא יודע, אולי זה לא עניין אותך"
"מה??" אני דוחפת לו מרפק לצלעות "החלקת על השכל שלך?"
הוא מחייך בהתנצלות. הוא יודע עד כמה אכפת לי ממנו.
"אז יש מישהי?" אני מתלהבת.
"יש..." הוא מודה.
"אני מכירה אותה?" אני לא יכולה להסתיר את החיוך.
"את מכירה" הוא עונה.
הממממממ.. בחיים לא חשבתי על תומר כעל מישהו שבחורה כלשהי
תסתכל עלייו. מי זאת?!
"היא יפה?"
"היא? כן.. היא הכי יפה." אני מבחינה באיזשהו ברק מעט חולמני
בעינייו.
"היא בגיל שלנו?" אני חוקרת.
"היא בגיל שלנו" תומר עונה ואני מרגישה שלא נוח לו לדבר על
זה.
"היא מהיישוב?" אני לא מרפה.
"דיי נו..."
"טוב אני מבינה שאתה לא רוצה להגיד מי זאת היא"
"את מבינה יפה" הוא מקניט אותי.
"אז אני אעשה איתך עסק.." עולה במוחי רעיון "עד סוף היום אתה
חייב להגיד את השם שלה לפחות פעם אחת במהלך השיחה שלנו,
הולך?"
"מה שתגידי.." הוא מגלגל עינייו בזלזול.
"נו אני רצינית" אני נותנת לו את המבט המאיים. "היא היתה היום
בביצפר?"
"כן היא היתה"
"היא בכיתה שלך?" אני מנסה להוציא ממנו עד כמה שאפשר.
"גל.."
"היא בכיתה שלי?"
"גל!" הוא מתעצבן. כן, הוא- תומר הרגוע והמאופק מתעצבן עליי-
הבלונדינית המטורפת שלו. גם הוא וגם אני יודעים שאני היחידה
שיכולה להוציא אותו משלוותו.
"מה?? אסור לשאול?"
"יאללה גל בואי הביתה, את רוצה שאני אלווה אותך?"

"התנשקנו!" אני מתנפלת עליו. מסכן תומר. הוא לא מבין מאיפה
נפלתי עליו. הוא הלך לו באמצע מסדרון ביצפר כשפתאום איזה ייצור
בלונדיני מופרע תוקף אותו בהתלהבות עם הצהרות כמו "התנשקנו".
"מה?? מי..? את ואורי..? מתי?" הוא מתחיל להבין.
"אתמול, כשהייתי אצלו, חזרתי הביתה מאוחר אז כבר לא התקשרתי
אלייך" אני מתנצלת.
"חפיף.." הוא נראה מאושר בשבילי "וואי מזל טוב" הוא לוחץ לי את
היד כמו אב גאה "הנשיקה הראשונה שלך..." הוא מתפעל.
אני מהנהנת בחיוך מטופש שכבר מאתמול בערב לא נמחק לי מהפרצוף.
"איך היה?" הוא שואל בהתעניינות ואנו שוקעים לתוך תיאור מאסיבי
של לשונות, שפתיים, ומה שבינהם. נו אתם יודעים איך זה, כל
הדברים עליהם שני בני-נוער בני 15 נוהגים לדבר כאשר הם מחליפים
רשמים מהנשיקה הראשונה..
"מספיק לדבר עליי" אני קוטעת את הדיון המעמיק שלנו בנוגע לאורך
הלשון של אורי, "מה שלומה?" אני מתעניינת.
"היא..? שלומה מצויין, נראה לי" הוא נראה לא מרוצה שהעלתי את
הנושא פתאום.
"ראית אותה היום בביצפר?"
"כן, כמו בכל יום"
"דיברת איתה היום?"
הוא מהנהן בחוסר חשק ואני מנסה לחשוב עם מי הוא יכול לדבר.
"אני דיברתי איתה?"
"אני מניח שכן"
"היא חברה שלי?" אני שואלת בהתלהבות.
"כן.. דיי.. ידידה כזאת, לא יודע, אין לי שמץ". ואוו! חברה שלי
והחבר הכי טוב שלי ביחד! הסקרנות שלי חוצה את גבולות הדמיון.
אני מריצה בראש שמות, פרצופים, מי זאת לעזאזל?!
"היא היתה ב..."
"דיי כבר, גל! כל היום היא-היא-היא, אני לא אגיד לך עכשיו מי
היא, אז כדאי שתרדי מזה כבר!" הוא מתפרץ עליי משומקום.
"אבל למה? רק תגיד לי למה ואני אפסיק" אני מתחננת בפנייו.
ברקע נשמע הצלצול וכמו תמיד הוא מתחמק בצורה כל כך חלקה
מהתיחקור המטריד שלי.
הוא מסתובב ללכת ואני תופסת את ידו בחוזקה "אתה מתכוון בכלל
לגלות לי אי פעם מי היא?" הקול שלי נשמע כמעט נואש. "אני יכולה
לעזור לך, אם אני מכירה אותה אני אדבר איתה בשבילך" הוא מסתכל
עליי במבט מוזר ומשתחרר מהאחיזה שלי.  אני ממשיכה "נו זאת אני,
גל, החברה הכי טובה שלך. אתה מספר לי הכל. מה נסגר איתך?!"
"גל, השיעור מתחיל..."
"לא אכפת לי" אני מיבבת לו.
"טוב אני אגיד לך מתישהו" הוא לא עומד במתקפת הרגשות שלי.
"מתי?"
"ביום הזיכרון" הוא זורק לאוויר ורץ לכיתה י"4. אני הולכת
אחריו, אולי במקרה אורי ישים לב שאני עוברת ליד ומבטינו
ייפגשו, אבל הדלת כבר סגורה ואני פונה לעבר כיתה י"2, הכיתה
שלי.

אנחנו על הספסל שלנו. אני והוא. תומר וגל. יושבים בחולצות
לבנות חגיגיות שעליהן מדבקת "יזכור" הכחולה עם תמונת הפרח
האדום דם המכבים. אורי נראה כל כך יפה היום. לבן ממש מחמיא לו.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב עלייו. לפני שבוע חגגנו את החודש
השני לחברות שלנו והוא קנה לי שרשרת מכסף עם תליון של לב. אבל
מה זה חשוב עכשיו, תומר עומד להגיד לי מי זאת "היא". רק המחשבה
על כך מולידה חיוך ענקי על פניי.. סופסוף תהיה לי הזדמנות
להחזיר לו על שהוא עזר לי עם אורי. סופסוף אני אדע מי היא בת
המזל ששבתה בחיקה את ליבו של החבר הכי טוב שלי!
"מה את מחייכת?" הוא שואל בלחץ.
"אני מתאמנת על התגובה ההולמת שאצטרך לתת לך אחרי שאתה תספר לי
מי זאת היא" אני עונה בסיפוק, כל כך מאושרת מעצמי על שאני
עומדת לגלות אחת ולתמיד את הסוד של תומר. אני מתכננת לי איך
אלך מחר בביצפר אלייה ואספר לה על המזל שנפל לרגלייה. אספר לה
איך היא מכולן זכתה בליבו של תומר. אני פשוט לא יכולה לחכות!
"יאללה דבר כבר"
"אין לי כוח.. לא היום..."
"אם לא היום, אז מתי?"
"מחר"
"אין מחר, היום. עכשיו. דבר כבר, עצלן אחד!" אני קורצת לו.
"טוב את מוכנה?" הקול שלו רועד, הוא בטח מתרגש.
"בחיים לא אהיה מוכנה יותר" אני מחייכת בהתלהבות.

ואז הוא אמר לי. הוא אמר לי את המשפט שעד יום מותי לא אשכח.
אחרי זה בטוח אני לא אחייך ובטוח שלא אלך לדבר איתה מחר
בביצפר. למה, אתם שואלים? זה נורא פשוט, מכיוון שהוא אמר לי
     "אין היא - יש את"