גברת רוזנפלד הייתה כל-כך מאושרת. "הפעם האחרונה", היא חזרה
שוב ושוב על המנטרה, בזמן שצעדה ברחובות השכונה. הקירות החומים
והמתקלפים, מכוסים בצבע שהותז על הקיר בשיטת השפריץ, כשעוד
הייתה מותרת, אי-שם בשנות השישים המוקדמות. כאשר השכונה הזו
נבנתה.
אבל לא עוד. לא עוד ללכת כאן. מחר בערב היא כבר תשב בביתה החדש
בנאות אפקה. הרצפה המבהיקה, הקירות הלבנים - הכל יהיה כל-כך
חדש, ומנוגד למה שכאן. הכל יתאים. סוף סוף לא תצטרך להתבייש
בפני חבריה לעבודה. סוף סוף יוכלו היא ובעלה להזמין אליהם
הביתה. הכל יהיה נהדר!
הרצפה האפורה הייתה זרועת עיגולים שחורים, שרידים של ביוב
ומי-מזגן שטיפטפו מן הבניינים.
המעקה הזהוב העקום ליד המכונית הלבנה של מתקן הנעליים, הבלטה
המתנדנדת - והופ, הגיעה למכולת!
ובהיכנסה- מן הסתגלות למצב נחות, רק לעוד יום אחד, ופה במכולת
- רק עוד כעשר דקות, כשתסיים את קניותיה, ותצא מן המכולת בפעם
האחרונה. פעם אחרונה מול המוכר המשופם, שתמיד מאד נחמד אליה
ולאחר קניה גדולה שואל אם היא צריכה עזרה, ומתעניין מה קורה עם
הילדים. פעם אחרונה שהיא מריחה את הטחב שבחנותו. פעם אחרונה
שהיא מפנה לעצמה את הדרך במעבר שבין דוכן העוגיות למקרר החלב.
"מה צריך לקחת?", היא שואלת את עצמה. עד שתסדר את כל הבית
ויהיה אפשר לחמם במיקרוגל יעבור לפחות יומיים. בזמן שהילדים
ישנו אצל סבתא היא נצטרך בכל זאת לאכול שם משהו....כן, לחם זה
טוב. גם קצת ירקות. "למה אף פעם אין לו גמבות ירוקות?"
החנווני מסתכל עליה עכשיו. "הוא לא יודע שזאת הפעם האחרונה
שהוא רואה אותי", היא אומרת לעצמה.
אקטימל של דנונה......הממ, אלמוג אמרה שהיא לא אוהבת את זה,
ואני....
אוי קרטיבים, טוב שנזכרתי, החברים של מתן צריכים להגיע למסיבת
פרידה ממנו. למי יש כוח. טוב נו בכל זאת, הוא עובר בית ספר
חדש. וצריך גם להיפרד מהשכנים....אולי לא עכשיו....אחר-כך.
מה עוד? עוגיות. כרגיל, הוא מביא רק את הוופלות שוקולד בתוך
השקית הכסופה.
לא נורא  - החל ממחר רק פרזידנט צ'ויס.
נראה לי שזהו, אולי....דיאט קולה. יופי.  "הבאתי במיוחד
בשבילך", הוא אומר מאחורי גבה.
היא מסתובבת ומסתכלת עליו בחיוך. "תודה".
כדאי להגיד לו שלא יביא יותר, לא?  
"הבאתי גם בשביל הבת שלך את המסטיקים האלה. היא תמיד מבקשת".
"האא...", היא חצי מגחכת חצי מודה, ומגיעה אליו עם כל המוצרים.
מניחה את כולם על הדלפק.
"תגידי לה שתבוא לקחת את זה בהזדמנות". היא מסתכלת על החפיסה.
מין קופסה עגולה וורודה עליה ציור של ילד מפוצץ מסטיק וילדה
אחרת בורחת ממנו בפחד.
היא מוציאה כסף מארנק העור החום שלה. "שישים ותשע שבעים", הוא
מודיע תוך שניות.
היא מגישה שטר של מאה. תמיד מרגישה קצת עשירה מדי, עם כל
השטרות בארנק.
היא מביטה במחשבון הכיס הקטן שעומד על השולחן, ובספר החשבונות
המקומט והעט הכחולה הנצחית. האם היא אף פעם לא נגמרת לו?  
הוא מחזיר לה עודף והיא שמה אותו בארנק. "תודה רבה", היא אומרת
בנימוס מחוייך.
"יום טוב", הוא אומר כרגיל.
היא הביטה בו לעוד שנייה. הסתכלה על מדפי העוגיות החומים,
המקרר הכסוף. קופסאות השימורים הענקיות של המלפפונים החמוצים
שאף-פעם לא הבינה מי בדיוק קונה. האבטיחים על הרצפה.
הוא מביט בי עכשיו. הוא לא מבין מה אני עושה. הא, לו רק היה
יודע איפה אני אהיה מחר ואיפה הוא!
אני אשכב לי מחר על כסא נוח בחצר הוילה שלי בעוד הוא ימשיך
למכור פה, השד יודע עד מתי.
לי יהיה טוב בחיים, היא משננת לעצמה בזמן שהיא חוצה את הרחוב
החם והאפור.
בפעם האחרונה.