כשהוא התגייס, עשינו לו מסיבת פרידה נחמדה.
המסיבה הייתה אחלה, נהנתי כל כך, אנשים היו מצחיקים, היתה
שתיה, מוזיקה, נרגילות ונרות.
בדיוק הייתי בדרך למלא שוב את הכוס כשראיתי את זה.
מבצבץ מתחת לחולצה שלך, פס אדום ומגליד של חתך מכוון זעק
לעברי, ואז כשהסתובבת כדי לקחת עוד צ'יפס מהקערה, ראיתי עוד
פס.
מה חשבת לעצמך?! שלא נראה?! שלא נשאל?!
החיוך שלי נמחק מהפרצוף כאילו התנגשתי במשהו, "מה זה?" שאלתי
אותך "נחתכתי מענף ליד הבית" אתה משקר לי במצח נחושה "ענף ליד
הבית הא?" אמרתי "אל תזיין לי תשכל! מה זה?" שאלתי שוב, למרות
שאת התשובה כבר ידעתי, תופסת בשולי החולצה כדי להישאר רגועה,
"אמרתי לך, ענף..." אתה עונה שוב, הפעם קצת פחות בטוח בעצמך.
כנראה שלא יכלת לסבול את המבט שלי והלכת לדבר עם מישהו אחר,
אני הלכתי לשאול אם עוד מישהו יודע על זה.
מסתבר שכולם כבר ידעו, ממתי משאירים אותי מחוץ לעיניינים
האלו?
מישהו הציע שנערב את ההורים שלך, הרעיון נקטל מיד, איפה הם היו
כשעשית את זה?
אחר כך הרבה אנשים הלכו, נשארנו רק מעט. אותך הצלחנו בנס
להשכיב ולדרוש בשינה, כל פעם שאמרת משהו צעקו עליך לשתוק וללכת
לישון, זה לא שכעסנו עלייך, אבל נראה לי שכולנו היינו מאוד
מפוחדים.
אחר כך עוד מישהי באה, ישבת ודיברת איתה קצת. אני ישבתי בצד,
מסווה את הכאב שחשתי בלב בהתעסקות מטופשת עם נר.
נהיה לי קר, אז נשכבתי לידך והתכסתי בשק שינה. פחדתי מאוד, וכל
פעם שעצמתי את העיניים עלה לי חזיון שלך, שוכב בתוך שלולית דם,
דם שהיה שלך!
התחלתי לבכות.
אחרי הרבה זמן רציתי ללכת, בזמן שעזרו לי לשים נעליים שאלת
אותי למה אני כועסת עלייך, אמרתי שאני לא, אבל שאני דואגת
ומפחדת.
אתה הבטחת שזה היה רק חד פעמי ושזה לא יקרה שוב, אני תוהה....
חשבתי שאתה נשאר לישון, אבל בסוף הסענו אותך הבייתה, כשיצאת
מהמכונית יצאתי גם אני, חיבקת אותי והבטחת שוב שזה היה רק חד
פעמי, הלכת.
כל הלילה היו לי סיוטים, שוב ושוב חלמתי על הלוויה שלך, ועל
איך שאחרי שנעלמת לנו כולנו איבדנו את הטעם לחיים, חלמתי על
החור הענק שנפער בנשמתי, מקום שאתה פעם מילאת.
חלמתי על חוסר האוניים שהרגשתי בלעדייך וחלמתי שאולי אם הייתי
מקדישה לך מעט יותר זמן, מעט יותר שימת לב, כל זה לא היה קורה,
הרגשתי אשמה.
בבוקר שלחת לי SMS אמרת שלא הבנת כמה הפחדת אותי בלילה,
והבטחת, שוב, שזה לא יקרה לעולם.

אני תוהה מה יקרה בפעם הבאה כשתיכנס לחדר ותסתכל על התמונות
הישנות שתלויות על הקיר.
מה יקרה בפעם הבאה כשלהרביץ לקיר ונשוך שפתיים פשוט לא יספיק.
מה יקרה כשהאור החלוש בעינייך יעלם?

אני דואגת, זה הכל, כן, דואגת.
וזהו.


                                 מוקדש לך....