זיכרון הילדות הראשון שלי -
עומר ואני משחקים כדורגל במגרש האוטובוסים של התחנה המרכזית.
זה היה מגרש אספלט שחור, ענקי שבימי שבת היה ריק מכל תנועה
ובשבילנו זה היה ממש 'בלומפילד'.
עומר ואני היינו חברים טובים. אנחנו גם בני דודים, אבל בעיקר
חברים טובים. הכי טובים.
למרות שנולדתי לפני עומר, הוא תמיד השיג אותי בכל. היו לו את
ציונים טובים יותר, היו לו הרבה יותר חברים והוא היה גבוה ממני
בשמונה סנטימטרים וחצי.
בכל יום שבת היינו נפגשים אצל סבא וסבתא לאכול ארוחת צוהריים
משפחתית. אחרי הארוחה היו הגדולים מתיישבים למשחק קלפים ואמא
שלי ואילנה, האחות הקטנה של אבא, היו מתחמקות לחצר הבית כדי
לעשן סיגריה, כי בשבת סבא לא הרשה לעשן.
סבא וסבתא שלנו גרו בבניין מכוער מול התחנה המרכזית בנתניה.
היינו צריכים לדלג רק שלושה מעברי חצייה ותכף היינו בממלכת
האספלט השחור. במשחקים שלנו עומר תמיד היה מלמיליאן ואני תמיד
עמדתי בשער. עומר היה מתחיל לכדרר מהקצה הרחוק של המגרש והיה
שולח לעצמו מסירות ישרות, שטוחות אבל מספיק איטיות, כדי שיוכל
לרוץ לנקודה שאליה כיוון את הכדור. הוא היה רץ ממש בספיד ועוצר
את הכדור בנגיעה, קלי קלות. ואני בשער.
כשהתעייפנו התגנבנו לנוח באוטובוס של יאסין. הוא היה האחראי על
הפועלים שניקו את  האוטובוסים בסוף כל יום עבודה. 'הרי מישהו
היה צריך לעשות את זה, לא?' ככה אבא שלי אמר כששאלתי למה דווקא
ערבים מנקים ולא יהודים.
יאסין גר בעצם בטייבה אבל הוא נסע לשם רק פעם בחודש ובשאר הזמן
הוא גר באוטובוס הישן הזה, שהוא והפועלים שלו הפכו למין בית.
סבא שלנו הוא נהג באגד וגם חבר מעולה של יאסין. הם חברים עוד
מהימים שבאגד נהגו על 'דיזל' וזה היה ממש מזמן. פעם עומר שאל
את סבא איך הוא יכול להיות חבר כל כך טוב של יאסין, הרי הוא
ערבי וסבא בתגובה הושיב את שנינו בכסא הקדמי באוטובוס, זה
ששמור לנכים, ואמר שאלוהים ברא את כל בני האדם שווים וזה בכלל
לא משנה אם הוא ערבי ואנחנו יהודים ובכולנו זורם דם אדום
בורידים. אז עוד לא כל כך הבנתי את הקטע על אלוהים והדם אבל
סבא הביט בעומר והוא דווקא הבין הכל ולסבא זה כנראה הספיק.
יאסין מאד אהב אותנו וכשהיינו מגיעים לממלכת האוטובוס שלו
זכינו לטעום מהעוגיות נוטפות הדבש שאשתו היתה שולחת לו כל
שבוע. הוא ישב והסתכל בנו מלקקים את האצבעות הדביקות, מחייך
ונאנח. 'ילדים טובים, ילדים נחמדים רק חבל שאתם יהודים'. חשבתי
שיאסין פשוט מתגעגע לילדים שלו בכפר, ובמיוחד לחאלד שהיה קטן
מאתנו בשנה. אולי הוא חושב שאם לא היינו ילדים יהודים יכולנו
להיות הילדים הערבים שלו, הרהרתי לי אבל עומר טען שיאסין אומר
את זה כי הוא מרחם עלינו. 'מרחם על מה?' תהיתי ועומר הסביר שזה
הרי ידוע, הערבים מתכוננים יום אחד לשחוט את היהודים, את כולם,
ואחרי שכל היהודים ימותו ישארו רק ערבים ובכלל לא תהיה יותר
'מדינת ישראל', כי הערבים יקראו לארץ שלהם 'פלשתין'. ככה הוא
אמר. ואני רק דאגתי איפה אנחנו נגור כשכל זה יקרה.
כשהיינו בני שתיים-עשרה חלה סבא שלנו בסרטן. אבא הסביר לי
שסרטן זה מן דבר שמתיישב לך בגוף ולא עוזב. אני דמיינתי שבדם
של סבא שלי שט לו סרטן, צהבהב כזה, והוא פשוט שותה לו את הדם
טיפה אחרי טיפה. כשסבא מת אמרתי לעומר שזה היה סרטן חזק במיוחד
אם הוא ניצח את סבא אבל עומר רק שתק.
שנים אחר כך המשיך יאסין לבוא לסבתא כל יום שלישי כדי לבקר
ולהביא לה פח של זיתים דפוקים, 'כמו שרק הערבים יודעים לעשות',
אבא שלי הסביר.
באוגוסט 89' עומר ואני התגייסנו לצבא. יומיים אחר כך יאסין מת.
מסרטן.
עומר התנדב לסיירת צנחנים ואני נשלחתי, אחרי טירונות לא קרבית
במיוחד, להיות ש.ג במחנה 21. וזה היה כמו אז, כשהיינו ילדים.
עומר נלחם במחבלים בדרום לבנון ורץ אחרי מבוקשים בסמטאות עזה
ואני עדיין עמדתי בשער.
באחת מהחופשות הנדירות של עומר נפגשנו אצל סבתא לארוחת צוהריים
של שבת. בדיוק כשסבתא הגישה את פשטידת האטריות והפרג שלה אבא
שלי סיפר שמישהו מאגד אמר לו שחאלד, הבן של יאסין, הצטרף
לועדות ההלם בשטחים ואפילו השתתף בכמה פעולות בהן נהרגו אנשים.
יהודים, זאת אומרת.
חודש לפני השחרור שלנו מהצבא, עומר נהרג. הוא נפגע באורח אנוש
בפיגוע ירי ליד שכם  ומת בדרך לבית החולים. אחרי שלושה חודשים
הודיעו לנו שתפסו את המחבלים שהרגו את עומר. חאלד היה חבר
בחוליה הזו.
חאלד יושב בכלא קציעות כבר יותר משנה ואני עדיין מתגעגע לעומר.
לעיתים, כשאני חוצה את התחנה המרכזית בעיר אני כמעט יכול לשמוע
את יאסין. 'ילדים טובים ילדים נחמדים חבל שאתם יהודים'. בזמן
האחרון אני די נוטה להסכים אתו.