שלום. ברצוני לפתוח בהצגת שאלה: מה מחמם אותך בחורף? לא, זה לא
התה. זה גם לא המזגן ולא הסמיכות. גם לא ספר טוב או סרט
בטלויזיה. בשלב זה בטח תנסו ללכת על משהו לא צפוי, כזה מקורי,
נכון? לא, זה לא כדור פינג פונג. גם לא מדובר במוסיקה ברדיו,
לרוץ ערום ברחובות, לעשות שיעורים או לתלות כביסה. ואתם יכולים
לשכוח מסירת הצלה, נייר דבק, טושים צבעוניים, המתקן של
הדיסקים, משקפי שמש, שעון קיר והכלב של השכנה. זמנכם עבר.
והתשובה הנכונה היא - בחורה. כן, בחורה. הופתעתם?

ואיך בדיוק מצפים מאיתנו, הנערים (ואולי גם הנערות, אני לא ממש
בטוח. כזכור, בד"כ כל אחד ואחת מאיתנו זוכה להכיר רק צד אחד),
לא לחשוב, ולתהות, ולהתגעגע, ולרצות? ו- נו, באמת, אפשר לכתוב
את זה: להתאהב. כן, להתאהב. זו מלה גסה, מלה קשה כמו בחורה.
אתם יודעים, מלים כאלה שזו חוצפה גמורה לומר אותן בקול רם
ולפעמים גם קשה לחשוב עליהן או כל מה הן מייצגות.
איך הם מצפים מאיתנו כשמסביבנו זה קורה כל הזמן? הרי כבר
בתחילתו של התא המשפחתי (וסליחה מאלה שגדלו במשפחות חד-הוריות)
אנחנו רואים את שני הגדולים האלה, האימתניים האלה, המפחידים
והנוראים האלה, שני כוחות הרשע שאני בד"כ מאוד אוהב אותם, גאה
ומאושר לקרוא להם אבא ואמא, כבר מהתחלה אפשר לראות אותם ביחד
הרבה. והם מכירים אחד את השניה כ"כ טוב, כ"כ הרבה שנים ביחד,
עם כל החוויות. ולפעמים ממש קשה להאמין שהשניים האלה, היו פעם
בגילנו. ממש לפני 30-35 שנה.
מה שמחזיר אותי ישר אלינו. אל בני הנוער של עולם משוגע.
שפותחים טלויזיה ורואים סקס, הולכים לקולנוע ומקבלים ועושים
ונושמים ואוכלים ומקיאים - והולכים לבית-ספר ושוב הביתה -
ולמועדון הזה ולמועדון אחר - ולתחנת אוטובוס ולתחנת רכבת
ולתחנת רדיו ולטחנת רוח - וסקס ואהבה ושוב סקס ושוב סקס וסקס
ולפעמים, עוד קצת אהבה. וכשפותחים את הספר, זה רומן רומנטי.
וכשמציצים בחלון הראווה, אז ממתינה שם מתנה רומנטית. ומבעד
לחלון של בית-הקפה אפשר לחזות במשהו ממש נדיר שלא קורה כל יום:
הבחור יושב ליד השולחן, רועד מהתרגשות, מוציא משהו מכיס החולצה
- והעיניים עוברות ישר לבחורה שיושבת מהצד השני - אחוזת
התרגשות גם היא, חיוך נסוך על פניה - והוא פותח את זה ובפנים
יש טבעת עם יהלום כזה גדול - והיא פורצת בבכי וחוטפת ממנו את
הטבעת ובלהט היא מפילה את הכוסות ושופכת את תוכנן על שניהם
והמלצר מגיע, מתחיל לנקות אותם עם המפית ואז הוא מבחין בטבעת
ודמעות בעיניו - כי זו בדיוק הטבעת שרצה לקנות לחברה שלו אבל
לא היה לו כסף כי המעסיקים שלו חא היו מוכנים להקדים לו את
המשכורת - תודה רבה לכם! ואז הוא בורח משם וכולם תמהים על מה
שכאן קרה.
ותמיד מדברים על זה שבגיל הזה בדיוק הפעילות ההורמונלית מתחילה
לצבור מהירות ותנופה לעבר עתיד טוב יותר. אני לא בוטח לגבי
האחרים, אבל אצלי, בכל מקרה, יש הרגשה שהפעילות ההורמונלית
עליה מדברים התחילה, כנראה, לפני כמה שנים, אולי אפילו בתקופת
היסודי. מי יודע, מי זוכר (אני). אז באמת צריך לתרץ את זה? מה
אני עושה, מחפש סיבות וכוונות נסתרות וגלויות? למה לי?

הרי בסופו של דבר מדובר בסה"כ בילד שכשהיה בכיתה א' או ב'
התאהב לראשונה בילדה. והוא ליווה אותה הביתה, והם דיברו המון
(על מה דיברנו? היינו בני 7!). ואז, כשהגיעו די קרוב למדרגות
של הבית שלה היא אמרה: "אני לא רוצה שידעו שאנחנו חברים"
(במעלה המדרגות היתה חבורה של ילדים משחקים). והוא, פשוט נשאר
לעמוד שם ועיניו עקבו אחריה כשהיא עולה במדרגות ומברכת לשלום
את הילדים שהיו השכנים שלה. ובאותו הזמן הוא חשב על שני דברים:
קודם כל, הוא חש גאווה מסויימת כי הי! זה רשמי! היא אמרה!
"...אנחנו חברים"! ומצד שני - רגע אחד... אם אנחנו חברים... אז
למה אני לא יכול לעלות איתך שם, במדרגות... ולהיות גאה בזה
ש"אנחנו חברים" מול כל השכנים שלך? זה היה מין רגש מעורב כזה
באותם צהריים. אחד מזכרונותיי הראשונים.
וכעבור שנה או שנתיים, בקיץ שבין כיתה ג' לכיתה ד', בין המחצית
הראשונה של היסודי לשניה, לא שכחתי את האהבה הראשונה שלי, אף
פעם לא אשכח אותה. אבל היא כבר היתה מאחורי, ומישהי חדשה תפסה
את מקומה. זה היה די במקרה. אף פעם לא היינו ממש מיודדים. אבל
יום אחד, כשחלק מאיתנו התגלגל על הגלגיליות, ביקשתי ממנה שתלמד
אותי, כי אני לא יודע. והיא לימדה אותי, ובילינו הרבה זמן
ביחד, רק אני והיא. עד שפעם אחת, אחרי הצהריים, בדרך מהבית שלי
לבית שלה (ותיכננתי את זה הרבה) שאלתי אותה, בהתרגשות רבה, מה
היא היתה חושבת אם הייתי מציע לה להיות החברה שלי. והיא היתה
מופתעת, יכולתי לראות את זה על פניה. אבל מאותם אחר הצהריים זה
נדמה כרשמי: אני והיא חברים. מאוגדים יחדיו בשרשרת אהבת
הילדות. וזה היה קשר הרבה יותר מהותי מזה שהיה לי עם האהבה
הראשונה שלי. נמשך הרבה זמן, לפעמים ממש יכולתי להצביע עלינו
ולהגיד - "הי, אנחנו חברים!". ככה זה היה, במחצית השינה של
היסודי. כשהתחילו המסיבות עם ריקודי הסלואו הראשונים היינו
רוקדים המון. ותמיד ביקשתי ממנה שנתנשק. והיא (כמובן) לא רצתה.
והלכנו לכל מיני מקומות, נסענו, היא ישנה אצלי ואני אצלה.
תכננו שכשנגדל נוליד ילדים (וקראנו להם בשמות) ותכננו איך
ייראה הבית שלנו (מהפרוספקטים שהיו לה בסלון). וזה מדהים כמה
תמים הייתי אז. כמה תמים הייתי כשהתחבבה עלי עוד ילדה, בדיוק
באותו הזמן בו היינו חברים. והחברה שלי היתה חולה, ובאתי אליה
הביתה ושאלתי אותה (ואני לא משמין שעשיתי את זה) אם אני יכול
שגם השניה תהיה חברה שלי. והיא (כמובן) לא הסכימה (ואני לא
הבנתי למה היא לא מסכימה).
והמשכתי לאהוב את מי שהיתה החברה שלי גם בחטיבה. חטיבת
הביניים, בין יסודי לתיכון, כשכולם מתחילים להתבגר ולעצב
אישיות. וניסיתי - אבל היא לא רצתה. אז לא המשכתי לאהוב אותה.
בדיוק כמו לאהבה הראשונה שלי, גם למי שהיתה החברה הראשונה שלי
היה מקום חם בלב, מין רגישות כזו, חולשה. אבל ליבי היה נתון
למישהי אחרת, "חדשה". לקח לי כמעט שנתיים עד שהבחנתי ב"חדשה"
הזו אבל הבחנתי בה והיא נראתה לי מקסימה. יפהפיה, מושלמת,
בדיוק בשבילי. והייתי בטוח שהיא מרגישה כמוני, אחרת, למה שתהיה
כ"כ נחמדה אלי כל הזמן?
וזה קרה שוב, בכיתה ט', אחרי שגם ממנה נגמלתי. וכאן פתאום היה
חידוש - לא מישהי מהכיתה שלי - לא מהשכבה אפילו. הפעם היה
מדובר בחי"תניקית. ושוב חזר על עצמו כל הסיפור. אני זוכר
שמיקום ימי ההולדת שלנו על לוח השנה היה די קרוב זה לזה,
והחלטתי לקנות לה מתנה - ספר קטן וחמוד. וחשבתי על העיתוי בו
אני אתן לה את הספר - רציתי שנהיה לבד, רק אני והיא. ואז עלה
במוחי רעיון "השיבה הביתה". סיימתי את הלימודים שעה לפניה,
ידעתי בדיוק את מסלול ההליכה שלה הביתה. כל מה שהייתי צריך זה
תכנון וספונטניות. וכהיא עברה ברחוב בדיוק בשעה הנכונה, ליבי
כנראה פעם בחוזקה. ואז התחלתי לנסוע לכיוונה. עברתי - וכאילו
פתאום הבחנתי בה. קראתי בשמה. היא פנתה אלי וחייכה. "יש לי
משהו בשבילך," אמרתי ועצרתי. ניסיתי למצוא את השקית בתוך התיק,
והיא לא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה. כעבור כמה מיליוני
שנים, אחרי שהגשתי לה את הספר והיא פתחה והופתעה ושמחה, שאלתי
אותה אם היא תרצה, אולי, לצאת איתי לסרט. היא לא יודעת, אני
מבין. את הסרט הזה היא כבר ראתה, ובכלל אין לה זמן, ואולי.
וכשמישהו מהכיתה ביקש את המחברת שלי באמצע השיעור כדי להעתיק
והמורה לא היתה, הוא הבחין בשמה של החי"תניקית המשורבט בכל-כך
הרבה דרכים שונות בדפים האחרונים של המחברת. והוא התחיל לצעוק
על זה בכיתה, כדי שכולם ידעו כמה אני מטומטם. ואני בטח הסמקתי
כהוגן, אחרי שקמתי וחטפתי ממנו את המחברת בחזרה.
וזה אולי קרה עוד כמה פעמים מאז. אני זוכר את ההרגשה שחשתי
כשהייתי בטוח שגיליתי שלמישהי שאני אוהב יש חבר. ההרגשה היתה
כאילו מישהו העביר דרכי חרב חדה במיוחד. ועוד ניסיתי להיראות
שפוי, כדי שמי שהיה איתי באותו הזמן לא יחשוד לרגע על מה
שמתרחש שם, בפנים.

פעם אמרתי שלפעמים לא יודעים אם מש שמרגישים זה אהבה או משיכה
מינית. זה גם לא ממש משנה, את זה אני מוסיף עכשיו. מה שחשוב זה
שעכשיו חורף וחשוך וקר, וברדיו שיר שאומר "Funny How Love Is".
וכל מה שאני רוצה, וזה כזה פשוט, זה להחזיק מישהי קרוב אלי.
מישהי שאני אוהב ושאוהבת אותי. ונתחבק, ונתנשק - אולי אפילו
נתנה אהבים: אני לא מתבייש לכתוב שגם את זה אני רוצה. ואני
יודע שאני לא היחיד.