אני בתוך חלל ענק, קול צעדי מהדהד מאינספור עמודים, יער של שיש
שחור, סוגרים עלי מכל כיוון.
איני לבד. צל שמלה לבנה, קטנה, חולף אל מאחורי אחד העמודים
ואני רודף אחריו, אחריה.
זה המשחק שלנו, שנינו יודעים, היא לפנים ואני, צעד אחד מאוחר
מידי, מאחוריה. היא מתחילה לצחוק, ונראה כי צחוקה, ילדותי
משהו, מגיע אלי מכל הכיוונים באחת (העמודים אני כבר יודע). אני
רודף, אובד בתוך אינסוף ואיני מוצא. צחוקה מתחזק, קרוב יותר,
קרוב יותר, היא באה וצחוקה מהדהד עכשיו גם בתוך ראשי. אני רץ,
רודף אחרי הצחוק והיא מתחזק והולך עם כל צעד, העמודים חולפים
ביעף עכשיו, הופכים לגוש, מריחה.
אני יודע שהיא קרובה אך ככל שאני מהיר יותר היא מהירה כפליים,
מתרחקת עם כל צעד, ואני נכנע. אני עומד ומסביבי כל העולם, על
אינספור עמודיו וצחוקו הבלתי פוסק, מסתובב. הצחוק מתגבר עכשיו,
חזק אפילו מקול פעימות לבי ואיני יכול לרדוף עוד.
הצחוק מתגבר, חזק עד קצה כל הגבולות ועוצר.
מאחורי צעד.
קור מחליק פתאום אל תוך גבי, חלק וחד חודר הוא אותי ואני נופל.
חסד אחרון עשה אתי העולם ובצניחתי מאט הזמן ומרכך את הנפילה.
אני מביט מעלה והעמודים מסתחררים, אובדים אל תקרה בלתי נראית,
ואני רואה אותה סוף סוף, פניה מעלי ושערה מדגדג את צווארי, אני
מחייך אליה, מה אחרת אפשר לעשות, והיא מחזירה לי חיוך.