כדי למלא את חובותיי כשותפה מן המניין בצהריי יום השישי, עטיתי
על עצמי ז'קט, אספתי את המפתחות, העברתי אצבעות על כמה קלידי
פסנתר מפתים במיוחד ועזבתי את הדירה בדרכי לסופרמרקט. בעוד
הייתי שקועה בלתכנן את ארוחת הערב ולבצע חישובים מוטעים ומוטים
'לטובתי' בערכה הקלורי, צד את עיניי אדון עם פיאה. אינני נוטה
לסמוך על אדונים בפאות ועוד פחות בכאלו שמכניסים לתוך עגלת
הקניות כמות מחשידה של שמפו לשיער. הידקתי את הז'קט, מיששתי את
המפתחות בכיס, העברתי אצבעות על כמה מוצרים מפתים במיוחד
ועזבתי את הסופרמרקט לדרכי, האדון בראש ואני במאסף. בתחילה הוא
הלך ברוגע ובנינוחות, רק רשרוש הניילון שבידו הסגיר את השקט של
הרחוב שליווה אותנו. זעקות חתולי-רחוב נלחמים הקפיצו אותו
וגרמו לו לקרטע בסטקטו עד לפינת הרחוב ומשם להחיש קצב, ולי-
מספר שלוליות גשם גרמו לנתר בקשתות לגטו ארוכות. הלב פעם
פורטיסימו קצב ההליכה רפידו והפוגה בעיצומה. ואדונינו היקר כבר
החל לאלתר בהילוכו-  זינק לכביש, חזר למדרכה, הזדרז בלכתו
בפארק, עצר לרגע לשאוף אויר- דממה, ושוב נשמע קול תיפוף סוליות
נעליו ורשרוש שקיות הניילון הנבלעות בעודו נכנס לבניין
המגורים. Fin. לא סוף! זה מה שכתוב על תיבת הדואר "Dr. Fin".
הסתובבתי במהירות וחזרתי בריצה דרך הפארק, לכביש, למדרכה,
עצירה, לגטו, פינת רחוב, סטקטו, חתולי-רחוב, מפתחות, ז'קט זרוק
על הרצפה והאצבעות כבר הריצו את קלידי הפסנתר בקצב הפוגה.
את דוקטור פין אני מכירה מהימים שניקיתי מדרגות בבניין מגוריו,
אישתו ספרית ושמפו השיער ודאי היה מיועד לה, אבל באותו
אחר-צהרים, למשך 10 דקות (שהן 2,650 תיבות בקירוב בקצב ארבעה
רבעים), דוקטור פין היה המנצח של תזמורת אורבנית נפלאה שמנתה
זוג חתולי רחוב, מספר שקיות ניילון, סוליות נעליים, פינת רחוב
ואותי במאסף.