בעוד האבן שוברת את הויטרינה של שלמה העירקי מרחוב הויטרינות,
רצתי מהר אל המחבוא הקבוע שלי.
שם ישבתי, בעצם שכבתי, בעיניים עצומות. ספרתי עד עשרים.
רצתי בחזרה אל מקום "הפשע", שהיה כבר מלא אנשים סקרנים
מהשכונה. כמובן שנדחפתי וכאילו נבהלתי מול ההמון הכועס,
ואחר-כך עזרתי לשלמה העירקי  לאסוף את שברי הזכוכיות. בעוד אני
אוסף ומנקה סיפרתי לשלומי שראיתי את זורק האבן, תאור הפושע היה
של שחקן שאהבתי לשנוא.
בבית פתחתי את היומן ורשמתי:" יום רביעי: הויטרינה העשירית
שניפצתי ברחוב הויטרינות."  זה לא שאני  אוהב להרוס, זו פשוט
הדרך היחידה לאסוף סביבי המון אנשים שמתעניינים בי ורק בי.
אימא עדיין לא מצאה משמעות לאוסף האבנים בחדר של הבן שלה. יש
לי אבנים שפיציות, חלקות, מכל הסוגים. את האבנים החלקות אני
אוסף ליד הים. לא, בעצם פעם אספתי אותם ליד הים, כשאבא ואימא
עוד היו ביחד. היום הם לא ביחד. כשהם היו ביחד טיילנו כל שבוע
בים אני, אימא ,אבא ורונית, חברה של אימא. פעם חשבנו שאף-אחד
לא רוצה את רונית ובגלל זה היא כל הזמן לבד. בסוף אימא הבינה
שבכלל אבא מזיין את רונית, ואז הם נפרדו; הכוונה לאבא ואימא,
כי רונית ואבא עדיין ביחד, הם אפילו נשואים באושר, רק שעכשיו
אבא שוב מזיין את אימא.
ביום חמישי שלמה העירקי מרחוב הויטרינות לקח אותי למשטרה,
ולחוקר מסרתי קלסתרון של אדם מופרך ודמיוני, וזה לא מה שבאמת
חשוב. מה שחשוב הוא, שבאותו יום, אחרי החקירה, המתנתי לשלמה
בחדר ההמתנה, כשלידי התיישבה אישה גדולה עם שיער בצבע זהב.
כמעט שלא נשמתי כשהיא ליטפה לי את הברך, ובידה השניה  היא
הכניסה פיסת נייר ועליה מספר טלפון.
את הרגע הזה אני לא שוכח. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי
זקפה, ועוד במשך יום שלם. כל היום ניסיתי להסתיר את הנפיחות.
בלילה לא נרדמתי, וחשבתי מחשבות כמו בסרטים שאבא החביא
בבוידעם. בבוקר, כשלבשתי את המכנסיים, נפלה פיסת הנייר ישר אל
ידי. התקשרתי והסמקתי לכל אורך השיחה, ואז היא אמרה: רחוב
פלורה ארבע, קומה שניה, דלת ארבע. הנחתי את השפופרת ורצתי,
וכשהגעתי לביתה עמדתי כעשרים דקות מחוץ לדלת,  ואז דפקתי חזק.
את הדלת פתח לי גבר שמן, שדחף אותי ורץ מהר מהדירה באמצע שהוא
לובש את החולצה והמכנסיים. אותו גבר שמן, מבוהל ומזיע היה
שלמה; נו, שלמה העירקי, זה שאני שובר לו את הוויטרינות . ואז
הבנתי שלא רק אבא בוגד באימא , כל האבות בוגדים, ואפילו גם אני
אבגוד, אם אני אתחתן בכלל.
מתוך הבית שמעתי את קולה של מזל. קולה היה מחוספס, והגיע מאחד
החדרים החשוכים בדירה.
לרגע קפאתי ; הפשרתי - נזכרתי - חוץ מיוסי שזיין את אחותו
הגדולה אף אחד בכיתה לא זיין, ולזיין אחות זה נחשב סטייה ולא
נורמאלי; ולמה  כל הכיתה מעריצים אותו, לא חשוב. שוב שמעתי את
קולה. הפעם הקול הזכיר לי את הקול של אימא.
נכנסתי. בקירות היו  סדקים גדולים ועמוקים. נעמדתי מולה. מזל
עמדה ערומה כשסיגריה בידה וחיוך על שפתיה. רעדתי בכל גופי. היא
ביקשה מאפרה, הרמתי, זרקתי, ניפצתי.
רצתי בערך שעה, עצרתי התפרצתי בבכי, ולא רציתי לברוח יותר.
כשפתחתי את העיניים ראיתי  שאני עומד באמצע ברחוב הויטרינות.
הרמתי אבן גדולה והחלטתי - הפעם אני מראה להם מי הוא זה שמנפץ
את הויטרינות של שלמה העירקי. כיוונתי את האבן אל הויטרינה
החדשה של שלמה, עצמתי את עיניי ועוד לפני שזרקתי את האבן נשמע
פיצוץ גדול. פתחתי את עיניי ולפני עמד שלמה, שלא הבחין בי. כן
שלמה העירקי שבר את הויטרינה והעמיד פני נבהל, ואף חיפש את
שובר החלון. שוב ההמון רבץ ליד חנותו של שלמה העירקי. לאחר
שההמון הסתלק, ניגשתי אל שלמה העירקי וסיפרתי לו כי אני יודע
שהוא שבר את הויטרינה. שלמה העירקי חייך והסביר לי, שבכל פעם
שהפושע המסתורי מנפץ לו ויטרינה, הביטוח משלם לו מחיר כפול.
אני לא יודע למה, אבל סיפרתי לשלומה העירקי שאני המנפץ
המסתורי,  סתירת לחי חתכה
את דיבורי, הזכוכיות את הידיים.
הבטתי בדם וברחתי לרחוב כשדמעות בעיני, וצעקתי: זה שלמה
העירקי, זה שלמה העירקי, זה הוא ששובר כל פעם את הויטרינות,
הוא מקבל כסף כפול מהביטוח! רצתי משם אל המחבוא שלי, ספרתי עד
עשרים.