בכביש הערבה היא שכנה,
אותה בקתה לשעת מנוחה
לנהגי המשאיות השועטות
שחיפשו מזור לעיניהם הטרוטות.
באותה בקתה עבדה בחורה,
בשבילי "פנתרה"-
עורה שחום כשל בת תשחורת,
עיניה ירוקות כירוק הנחושת,
שדיה זקורים ללא תמיכה
בתוך שארית של שמלה
אשר על ישבנה נמתחה...
ותמיד הייתה יחפה.
מהפעם הראשונה בה פגשתי
לא קרה ששם חלפתי ולא עצרתי,
תמיד סעדתי ותשר ראוי השארתי,
חיוכים לרוב עמה החלפתי,
מבטים הרבה בגניבה תקעתי,
פנטזיות לדרך תמיד תפרתי.
חלפו ימים , חלפו שבועות
ורק אז הבנתי שהתמכרותי למקום
היא בעצם התאהבות בשתיקה
באותה פנתרה בדואית שחומה.
חלפו שני עשורי שנים
התחתנתי ועשיתי ילדים,
יורדים כל שנה באילת לתייר-
אמנם מהבקתה נותר רק תל
אך דמות הפנתרה בדמיוני מזדקרת-
זיכרונה יהיה עמי למזכרת.
29/09/02 © |
