נכנסתי הביתה, הטלתי את הדברים על הרצפה והתמוטטתי סחוטה
מעייפות על הכיסא על יד המחשב. בתנועה עייפה הדלקתי את המחשב.
נו יופי... אח שלי עדיין לא טרח לבדוק למה המחשב עושה קולות של
חללית ממריאה. שיהיה.
האי סי קיו נדלק. עוברת ברפרוף על האנשים שמחוברים. אף אחד לא
ממש מעניין. הרי זה ברור את מי אני מחפשת. הוא לא מחובר אז
מבחינתי אין שום דבר מעניין לעשות פה. ומצד שני... אין לי שום
דבר מעניין לעשות בכל מקום אחר אז עדיף להישאר פה כבר. פחות
דרך לעשות.
מדליקה את "השולה מוקשים", תודה לאל על משחקים אינטלגנטיים
שכאלה. אני מרגישה ממש מטומטמת כשאני יושבת במשך שעות ומשחקת
בזה. נו מילא. בטח יבוא יום וזה יתחיל להפריע לי. מספר הודעות
חדשות קופצות על המסך. כמובן שהן גורמות לכל המחשב להראות
סימני גסיסה כי הוא לא מתלהב מהרבה דברים אקטיבים. אוף. נהרס
המשחק. דווקא הלך לי טוב סוף סוף. הודעות מכל מיני אנשים שאני
לא מכירה. אבל למה הם לא מגוונים?!?!?!?!?
"היי, מה המצב?"
"היי, מה קורה?"
"מה נשמע?"
"מאיפה את?"
אני אוהבת את האנשים שמתחילים את השיחה ומתחילים לשאול שאלות
מפגרות כמו... "בת כמה את?", "מאיפה את?"... כאילו... זה הרי
ברור שהבן אדם הרגע קרא את פרטי המידע שכתבתי על עצמי והוא כבר
יודע את כל זה. אבל לא, כולם ישאלו!!! אוף! מציקים!
אה. יפה, בחור אחד שהתחיל שיחה כמו בן אדם. עובדה ידועה
שמחמאות עובדות הכי טוב. ועוד מחמאה בקשר לטעם מוסיקלי. יפה.
מתחילים לדבר. קוראים לו אורן ,הוא קצת גדול ממני, גר באותה
עיר כמוני ונשמע די סמפטי. איש מתעניין שכזה. שיהיה.
לא אטרקציה מטורפת אבל השעמום גובר בי והשיחה עם הבחור (אורן)
זורמת. נחמד. הוא רוצה תמונה. אין לי כוח. אני עונה שאין לי
תמונה כרגע. אני תוהה אם יבוא יום ויפריע לי שאני משקרת לאנשים
כדי להתחמק. כנראה שלא.
הוא שלוח לי תמונה בכל מקרה. איזה מזל שהוא שלח לי תמונה
שמשתמעת לשתי פנים- תמונה יפיפיה מבחינת משחקי אור וצל. תמונה
בלתי אפשרית מבחינת הבחנה בפרטים. נו מילא. שיהיה. ממשיכים
לדבר. בינתיים מתחיל להימאס עליי קונספט האיסיקיו להיום. הלכתי
לישון.

בוקר טוב. הסיפור חוזר על עצמו. זה נורא השגרה הזאת. אני
נרקבת. אני חושבת שנמס לי המוח מרוב שיעמום! היי. אורן מחובר.
יש. אולי כדאי שאני אתאמן על תגובות יותר חיות. למשל...
"אורן!!!!!!!!!!!! אני שמחה לראות אותך!" ברור. אני חושבת שאני
מפתחת כישרון סמוי של כוכבת טלנובלות.  סיוט!
שיהיה. ממשיכים לדבר. הוא עוד פעם מציע להיפגש. אני חושבת שאני
אפגש איתו. אין לי משהו יותר חשוב לעשות. גם יש לי מצב רוח די
חיובי. אדיש כרגיל, אבל אדיש בצורה חיובית...
רגע לפני שנתתי לו את הטלפון הרגשתי צורך להיות בוגרת ולוודא
שאני לא מסתכנת יותר מהרצוי...
"אורן, תגיד. אתה לא איזה רוצח/ אנס סידרתי שתוקף את הקורבנות
שלו עם מכסחת דשא, נכון?"
"ברור שלא. אל תדאגי"
"מבטיח שאתה לא תוקף נערות צמימות וחסרות ישע עם מכסחת דשא?!"
"מבטיח!"
נו, אז נתתי לו את המספר טלפון. דיברנו וקבענו להיפגש באותו
ערב. הגעתי למקום המפגש. רכב עוצר על ידי. יוצא בחור שדומה
לתמונה. הוא הולך תא המטען של הרכב ומתחיל להתעסק שם עם משהו.

"אורן...?"
"כן. רגע אני כבר בא"
הוא מוציא משם משהו וסוגר את המכסה של תא המטען.

שיט! מכסחת דשא!!!!!