נהרות קטנים דוממים על פנייך, חוטי דם דקים נושרים על הריצפה
המשובצת. הריצפה שכולה ספוגה בך. ואני עליה - תמיד איתך,
זוכרת?

"הכל יהיה בסדר" אני מבטיחה לשתינו ומתלכלכת בדם ודמעות - רק
בשביל שתרגישי לא לבד. "אני פה, מחכה לך שתתעוררי" מרגיעה אותך
ויותר מזה - את עצמי ומקריאה מספר השירים, שאהבת פעם:

"על כנפיים שבורות
של רוחות הצפון
אשא אותך בחלום
לעולם של דמיון
ואחתום בנשיקה
על שפתייך החיוורות
ואשמור בשתיקה
על שלוות המנוחה
שגופך בה שרוי"

אוו הביטי, השמש כבר עולה ומריחים את האוויר הקר של תחילת
הבוקר. את עדיין ישנה. גם אני עייפה, את יודעת?
החיים כל כך מאכזבים. כואב לי, את יודעת? הבטחת שלא יכאב!
אבל זה היה לפני שגילית את הסוד, שכואב רק בהתחלה, נכון?

אז אני מתחילה לפרום אט אט את הורידים ביד שמאל.
נהנית ממגע הלהב בדחף להרגיש את מה שעבר עלייך, כל כך גאה
להיות כמוך..

עיניי נעצמות ולפניי משתרע אין סוף של חושך. את שם, בתוכו,
אני יודעת.
וכבר לא כואב לי יותר.