כשהייתי בת חמש, עוד ברוסיה, תמיד כשבא החורף הייתי יוצאת
החוצה לשלג ורוקדת יחפה. זה היה הכיף הכי גדול, ובדיעבד כשאני
חושבת על זה- אף פעם לא היה לי קר.
מאז שהגעתי לפה כל הזמן קר לי, אפילו שאין בכלל שלג. אפילו גשם
אין בארץ הזאתי. אבל הקור גם הוא לא קור אמיתי, הוא רק הרגשה
של קור.

כשהגעתי לארץ עם אלכסנדרה מייד התחילו להתיידד איתה כל מיניי
אנשים מפוקפקים, בעיקר בגלל איך שהיא נראית, אתם יודעים- הילדה
עם השיער הכי בלונדיני, והשפתיים הכי ורודות, והעיניים הכי
כחולות וגדולות, יפה- יפה כזאת . ת'אמת שלי לא היה אכפת מכל
העסק הזה, ואלכסנדרה- אלכסנדרה הייתה בנאדם מאוד נוח מהבחינה
הזאת, כל מה שהחברים שלה רצו היא נתנה להם לעשות, ומאוחר יותר
גם כשלא נתנה להם, אבל אין מה לעשות- הם רצו.

ואני תמיד הייתי שם בשבילה כשהיא הייתה חוזרת כדי לקבל חיבוק
חם ומקום שקט לבכות בו. אני חושבת שמשהו בנוכחות שלי תמיד היה
מנחם אותה...

מה אני אגיד לכם, אני- בחיים לא הסתדר לי ככה עם אנשים. תמיד
הייתי לבד, ות'אמת אף-פעם לא התלוננתי. זה אפילו נחמד, תנו לי
להיות עם עצמי ואני שמחה. ובכלל- יש מעט מאוד אנשים שהם החברים
הכי טובים של עצמם.
אבל אלכסנדרה לא ככה, בקטע הזה אנחנו הכי שונות בעולם אחת
מהשנייה . זאתי תנו לה פוטנציאל לאולי קצת חיבה והיא כבר נמסה
לכם בין הידיים. היא צמאה לדברים האלה, היא אוספת את האשליות
שלה בכמעט אובססיה. אני חושבת שאם היא לא הייתה עושה את זה היא
הייתה קופאת ונשברת לי לחתיכות קטנות, פשוט נעלמת לי.

היא דיברה איתי על זה פעם- איך שהיא לא כזאת אוהבת את המצב הזה
שלה, ולמרות זאת היא אף פעם לא מנסה לעשות שום דבר, וגם לא
מראה כמה לא טוב לה כלפי חוץ.
היא מספרת לי לפעמים איך היא מתגעגעת לגיל חמש, ברוסיה, כשהיה
שלג והיא הייתה יוצאת החוצה ורוקדת יחפה.
ואפילו לא היה לה קר...