נעמד ברחוב,
מוקף באנשים.
את חלקם אני מכיר,
אך רובם לי זרים.

כל אחד ואחד,
מקטן עד גדול.
נעמד כך בשקט,
נעמד לו בדום.

כל אחד ואחד,
בוחן את נעליו.
ומדי פעם מפסיק,
ומרים את עיניו.

אנשים מתאמצים,
לחשוב על המתים.
לזכור את אלו,
שכבר לא יכולים.

ואני, רק אני,
מסתכל על נעלי רק בשביל להשתלב.
כי במקום על 6 מליון
רק על אחת אני חושב.

חושב, זה לא בסדר,
ומנסה לחזור אל הנספים.
אך לי הם נעלמים,
חוזר אליך בלי משים.

ולא יכול להפסיק,
וזה לא בשליטתי,
במקום להצטער על המוות,
אני מצטער שאת לא איתי.

ואולי זה מוגזם,
ואף לא בסדר.
כשהעולם מסביבי,
מתרכז לו בסבל.

ואני רק סגור,
על אתמול כשחייכת.
במקום 6 מליון,
אני רואה רק אותך.

כשהרעש נגמר,
וכולם ממורמרים.
רק אני הולך לי,
עם חיוך על הפנים.